כשהנחת העבודה שלך היא שכולם ינסו להרוג אותך, והרכב הבא יעשה בדיוק את הפעולה הכי גרועה והכי מסוכנת עבורך,
אתה לא מופתע ולא מתעצבן, אתה גם לא מרחם על עצמך, כי בחרת להיות אופנוען, וזה חלק נכבד מהחבילה.
כשאתה מתעצבן כועס ועסוק להסביר לכולם באיזה מקצוע עבדה האימא שלהם בנמל ביפו תשעה חודשים לפני שנולדו,
אתה מחשיך חלק מהמוח שלך שצריך להיות עסוק בהישרדות. אתה ממלא את עצמך באנרגיות שליליות ופשוט בוחר
להיות עסוק בכעס ולא ברכיבה.
אני בוחר בכל פעם כזאת לחייך ולהגיד לעצמי "איך ידעתי לזהות את הסכנה ולצאת ממנה כמו גדול ומה הייתי יכול
לעשות טוב יותר."
נכון שיש מצבים שמקפיצים את הלב, הפתעות שאתה לא צופה אותם אבל אז צריך להיות מרוכז בהצלה ולא בחינוך.
אבל זה רק אני ומה אני מבין בכלל, כולה רוכב משנת 1982...(אולי קצת לפני...)