שעת בוקר מוקדמת. בצד הזה של העולם, עדיין חשוך. רוכב כמידי יום, בדרכי לעוד יום של עבודה. צינת הבוקר, שחודרת מבעד למעיל המרופד ודרך כפפות הקיץ, גורמת לי לחשוב שקצת הקדמתי לאכסן את ציוד החורף בארון, אבל זוכר שברכיבה חזרה הביתה, לאחר יום העבודה, המחשבה משתנה שוב ל"מזל שהחלפתי לציוד קיץ ואולי אף אוריד את בטנת המעיל...". עובר את הכניסה לפארק אריאל שרון, "חיריה" לשעבר, בדרך לעלות על המחלף שמעלה אותי על כביש מספר 1 לכיוון ירושלים. לא אוהב את המחלף הזה. תמיד ניתן למצוא עליו שאריות, שנפלו ממשאיות הזבל. למרות שהחושים מתחדדים והעיניים מחפשות כל מכשול אפשרי, לא מאט את המהירות. שונא את הכביש, אבל אוהב את העיקול המתקרב. מכיר אותו היטב. נוסע עליו כל בוקר, בשלוש השנים האחרונות. מתרגל שוב ושוב את הטכניקה. נסיעה בנתיב החיצוני עד לנקודה העמוקה ביותר בעיקול ואז בהיגוי הפוך, הטיית האופנוע עד לקו הדמיוני, שיכניס אותי בתנועה רציפה לנתיב הפנימי ובסופו, הטיית האופנוע לכיוון השני, כדי לחזור על הטכניקה בכיוון השני של העיקול, שצורתו "S". עובר את הפיצול שנתיבו הימני מוליך לכביש 1 מערב. העיקול, המואר היטב, מתקרב במהירות. הגוף נדרך והחושים מתחדדים. משהו לא בסדר. האספלט משנה לפתע את צבעו העמום, למבריק. בראש רצות המחשבות במהירות עצומה. אני זוכר שמחדשים את האספלט בהמשך הדרך. יכול להיות שהגיעו כבר לעיקול?? היו תמרורים שפספסתי?? הגוף כבר מבצע את התרגול באופן אוטומטי ומטה את האופנוע לתוך העיקול. עד שהמוח מבין שמדובר ברצועה רטובה, שמן, סולר, מים, אני כבר בתוכה. האינסטינקט הראשוני זה לבלום. נלחם באינסטינקט בכל כוחי. בלימה בשלב זה, זה נעילה של הגלגלים, נטולי האלקטרוניקה. מרפה מהאקסלרטור ומנסה לישר את האופנוע שנכנס לוויברציות ו"מצייר" את הספרה 8 על הכביש, שוב ושוב ושוב. מעקה הבטיחות מתקרב במהירות. מלטף בשתי אצבעות את ידית הבלם הקדמי. האופנוע מאט ומתייצב תוך שהוא חולף סנטימטרים ספורים ממעקה הבטיחות. ממלא את הריאות באוויר. מקבל תזכורת, על מחיר האהבה. זכיתי בעוד יום.
ציטוט ההודעה בתגובה
נכתב במקור על ידי mudale222
