כתבתי את זה לפני שנתיים 2017...לצערי עדיין אקטואלי.
בסוף השבוע הזה לא רכבתי, האמת בדרך כלל יש לי לספר הרבה על הרכיבה, החוויות הריחות הזוגיות,
הרכיבה היא מטען השפיות, אם במשך השבוע כמעט תמיד הרכיבות הן מנהלתיות, מוגבלות תחת לחץ זמן
רכיבות סוף השבוע הן השחרור, האנטי תזה לרכיבות האלה.
ביום שישי נהרג עוד רוכב בכביש "שלי" אני נוהג לייחס לעצמי מקומות, אנשים, תחושות, לא מדובר בייחוס
מקרי, האוורסט למשל לעולם לא יהיה שלי, כי לא הייתי שם וגם אם אהיה עדיין לא כבשתי בחסד את זכות
לבעלות. כבישי הרי ירושלים הם שלי בזכות ולא בחסד, עשיתי אותם אלפי פעמים, עם אופניים, טוסטוסים,
אופנועים, ברכב וגרוטאות רכב, מהר, לאט אפילו בהליכה. הכרתי אותם עוד כשהיו כבישים מנדטוריים חדי
מסלול, וגם שנסללו מחדש הורחבו שלושה עשורים ויותר אני שם והם שלי.
לא שלא רציתי לרכוב, חיפשתי חברה שתעשה את הכביש קצת פחות מחריד, לא הסתדר. זה לא ההרוג
הראשון שם, וגם לא האחרון לצערי, הכביש הזה משכר ומשקר לכל רוכב, כביש פתייני, הוא מבקש ממך
לרכוב נמוך, לשפשף. הסיבובים שלו כאילו נתפרו ברקמה אלוהית מוטורית, הפרשי הגובה והזוויות נועדו לסקס
מוטורי של רגש וגע, שפשף וסוג, תן וקח, אבדן זמן ומרחב וגילויו בשנייה האחרונה, כואב שזה נעים עד
לרטט הפורקן מוטורי בסיבוב האחרון. תכנון שטני שמבקש עוד ועוד, עד שכבר מאוחר מדי.
לא יכולתי לרכוב שם לבד, למצות את ההנאה הפרטית שלי כשאני יודע שרק אתמול היה רוכב שלא גמר
את הסיבוב.
אני כועס, כועס על המוות המיותר, על הכביש שחולל, על שיש כאלה שלא רואים את השטן בצד הכביש,
אלה הבוטחים באלוהי הגומי ושקר המנוע, אלה שנותנים בגז כאילו אין מחר.
אני אחזור אליו, כמו חולה ירח, אני אחזור לשם מחר ובעוד שבוע, אני אהיה שם תמיד כל עוד הרגל שלי
תצליח לעבור את גובה המושב ואני אהיה חזק מספיק להחזיק את משקל האופנוע. אני אחזור לשם אל
מול השטן רק בכדי להגיד לו, לא ניצחת ויש, יש סקס אחר.
ציטוט ההודעה בתגובה
נכתב במקור על ידי השושנים
