מגפות ושאר ירקות.

אוטוטו כריסי אצלי חצי שנה. הזמן עובר מהר כשמרווח הטיפולים גדול. אני עוד מתרגל ומופתע מהעובדה הזו, שכן עם העז הייתי מבקר את המכונאי לעיתים תכופות בהרבה, הן בגלל מרווח טיפולים צמוד והן בשל תקלות כאלה או אחרות. כריסי מצליחה, למזלה, לשעמם לטובה באספקט הזה. זן ללא אחזקת האופנוע.

הצמיגים הוחלפו מפיילוט פאוור לפיילוט רואד 5, בעלי אורח חיים נינוח יותר, אורך חיים ארוך יותר ויכולת השכבה מוגבלת. מספר פעמים ברח לי הקדמי לשבריר שניה בפניה אגרסיבית על צמיג חם, ואני מתרגל לרכיבה תיורית יותר.

ביקרנו פעם אחת בשטח בינוני ומלא סלעים. לכריסי זה לא הפריע, רק הבטחון שלי הגביל את הקצב. עם 220 קילו וצמיגי כביש, ללמוד את רזי רכיבת השטח זה לא משהו שאני ממהר לעשות.

במשאבה, הגברת ממשיכה להראות בין 1 ל-20 ברכיבה מרובת האצות, ל-1 ל-27 בתיור בכביש מהיר. המושב האחורי מאוד מחליק, והזמנתי רשת מיוחדת נגד החלקה על מנת שהמורכבת לא תסבול לאורך רכיבות ארוכות. כשתגיע, ניתן פידבק בהתאם לביצועים.

הספקנו לשפץ את הבולם הקדמי, שהחל לנזול ברכיבה לגולן המצויינת לעיל. מעבר לכך, לא היו בלת"מים עד כה ואני מקווה שכך יישאר.

בתנועה גדושה, הסינרגיה ביני לאופנוע עובדת מעולה. התרגלתי לגודל המראות ולמגבלות האופנוע, לקצב הבלימה וההאצה ברול-און בכל הילוך. חזרנו לאותם צעדי ריקוד שהיו עם העז, רק עם רקדנית חדשה שלא צריכה לצרוח בסל"ד בינוני-גבוהה בשל אופי המנוע.

עודני איש של פנס עגול ומושב שטוח, אבל כל עוד לא מייבאים את הבריטים ארצה, אני מבסוט למדי מכריסי ולא צריך שום דבר מעבר לזה. שדרוגים לא יקרו כאן, למרות שאני משתעשע במחשבה לעבור לקרוזר מדי פעם, עד שאני רוכב על אחד והרצון נעלם.

88,900 ק"מ דרך קורונה, גשמים וטיולים מבוטלים. ממשיכים הלאה.