בתום ערב יום סידורים, יצאנו אני וכריסי לגיחה לתל אביב לבורגר עם ידידה. לקצב השיוט המהיר כבר התרגלנו, וכריסי מגרגרת לה ב-4500 סל"ד בהילוך שישי בכביש המהיר המוביל למרכז.
ריקוד זריז בין הרכבים, איסוף הבורגרים והלאה לבית של הידידה ליום ספא לאופנועים.

הידידה לא רוכבת מעל 115-120, מפחדת. כריסי ממושמעת, תופסת את הנתיב השמאלי בדרכנו להרצליה ומובילה את השיירה בניחותא. ואני? אני שר בקסדה בקולי קולות, מצב הרוח מעולה, מזג אוויר קיצי ונעים, רוח קלה, תענוג.

מגיעים להרצליה, ומתחילים למרק, ולמרק שוב. כריס לא באמת צריכה את זה, היא שם בשביל לארח חברה, אבל אם אנחנו כבר פה אז גם היא תתפנק קצת. מגיע לה. בתום סשן ההברקה הבורגרים, שכבר נספגו בכל המיצים הנכונים בזמן ההמתנה, עסיסיים כפליים. אני מבקש ומקבל אישור לעשות סיבוב אקראי על האופנוע של הידידה - זד300 ששמו זד (Zedd).

על זד כבר רכבתי, אבל תמיד כיף לגוון. המנוע הקטן מתעורר בגרגור חתולי-משהו, ומהחניה יוצאים אנו לרחוב, עוברים את הכיכר והמצערת נפתחת לרווחה. הסל"ד מזנק, השעון מראה 8, לא - 10, לא! 12 אלף סל"ד. מספרים שכריס לא הייתה חולמת עליהם. הזעטוט צורח בהילוך שני בעודנו טסים בין הרמזורים, ואני מזכיר לעצמי שוב ושוב כי לילדון אין ABS וכי זו שעתם של חתולי הקאמיקאזה הרצים אל הכביש בין רכבים, לכן עם כל הרצון להמשיך ולדחוף את הבוכנות הקטנות לקצה, הקצב מעט יורד.

לאחר סיבוב קצר בשכונה, אני מחזיר את הילדון לאמא שלו, ניגש לכריסי כמאוכזב ומסתכל על הקו האדום של מנתק ההצתה שמגיע קצת אחרי הספרה 6. "פלא שקוראים לך משעממת!" אומר בעודי טופח לה על הפנס. אבל הכל ניתן להשוואה, לכן החלטתי להוציא את כריס לאותו מסלול באותו קצב.

יציאה לרחוב, עוברים את אותה הכיכר. המצערת נפתחת לרווחה ואני עף קדימה. מהר ככל שמנתק ההצתה השמרן מרשה לי. הילוך שני, אבל היא לא צורחת. כריס מגרגרת לה קדימה בזריזות, וכל המומנט מושך אותך קדימה מאפס. צוחק בקסדה, "כמו שצריך, ילדה טובה". חוזר לחנייה לגברת עם הזד, ומבקש סליחה מהילדה. אין פה מקום להשוואה בכלל, זד הוא זד וכריסי היא...כריסי.

יוצאים דרומה דרך איילון אחרי חיבוק פרידה. כריס תופסת את הנתיב השמאלי ומשחקת בזיגזג בין הנהגים הרדומים שמדי פעם צצים להם בנתיב. היא אופנוע מהיר, רק צריך להבין איך לגרום לה להיות כזו - על ידי משחק בין ההילוך החמישי והשישי, ושמירה על הסל"ד בחלקו הגבוהה, בו נמצא כל הכח בכביש המהיר.

עד לה-גארדיה הגענו בשלום, ומשם הכביש היה חסום. דוממנו מנוע וניהלנו שיחה עם רוכב הדיאבל שחלק את תסכולנו וגם הוא לא הבין מה קורה. הכביש נפתח לאחר מספר דקות בפתאומיות ואני וכריס קיבלנו נתיב המראה פרטי, שחלקנו עם הדיאבל ושאר החברים שעמדו בראש הפקק. כיאה למסלול המראה, ניסינו וניסינו להמריא אך לצערנו הכפניים של הונדה שמצויירות בצידי האופנוע הן קוסמטיות בלבד ונאלצנו לטוס נמוך.

הגענו לאחר כחצי שעה הביתה, טפיחה קלה על המשקף ומילת חיבה אקראית. אנחנו מסתדרים בסדר גמור. רק תשאלו את כריסי - אם היו לה תלונות כלשהן עד עכשיו, ככל הנראה הייתי שומע אותן.

96,300 ק"מ. מעניין כמה נצבור בחודש הקרוב.