אין לי חברים או עם מי לדבר. אז אפרוק את זה פה: ההגיון התאבד. covid

[השושנים]

אנשים חיים עם צלקות ואפילו חיים טוב. הסיפור הזה הוא עוד צלקת שלי. תודה על האמפטיה.
אם היה בי ספק במעכרת החולי אי אז כשאבא אושפז על צינון וחלה בהשד יודע כמה ואז דחפו לו את הטיובה לריאות וקשרו לו את הידיים למיטה (היום סיבת המוות היתה "מת מקורונה")
אחרי המקרה של האח כבר אין לי ספק.
קצרה היריעה מלספר לוקי. בראשי פרקים גולה בגולגולת.
אחת האנקדוטות - ישבנו באוטו (הקפצתי אותו הביתה. שללו לו את הרישיון) ודיברנו על למה הוא לא מנסה אלטרנטיבות במקום כל הרעל והקרינה הזו ישר למוח
הוא אמר לי (כמעט במילים האלו)
"וואלה צעקתי על הפרופסור. אמרתי לו אתה אמיתי? אתה יודע שהסיכויים אפסיים לטיפול שלך ואתה מחייב אותו לפני האלטרנטיבות?
הפרופסור ענה זה הפרוטוקול ואני חייב לפעול לפיו"
לוקי חבר אתה מנהל. יש גם את מה שמחקתי.

אני מתנחם בכך שלקראת משיח הכל הפוך.
כשהייתי ילד הנחו אותי במפורש שאם אני הולך לאיבוד - לחפש שוטר ולשאול אותו
היום כמבוגר אם אעשה את זה אקבל קנס שקר כלשהו
היום אם ילד יעשה את זה הוא יופרד ממשפחתו הגרעינית ע"י הרווחה (חטיפת ילדים איך קראו לה? מרינה סולוצקי? * )

כך מעכרת החולי ומעכרת המשפח
כל המערכות אינן משרתות אותי. הן נגדי. (ד"ש לשושני)

מוסר בחזרה, אני פה בשבילך, גם אם אתה לא יודע או מרגיש.