פינת הנוסטלגיה של השושנים-הוספה סופי-סיפור אהבה שלא נגמר.

[השושנים]

"קיץ אינדיאני" זה המושג שכאן בירושלים בשנות השבעים נהגנו הילדים לכנות ימים כגון אלה, שמיים בהירים כחולים כמו באמצע הקיץ, ללא ענן בשמיים אבל השמש משקרת, קר, ולא סתם קר אלה ממש קור חודר לעצמות, מי שלא מצויד כהלכה פשוט קופא, ומרגע שהשמש נעלמת אז מתחיל הסיוט האמתי. בימים כאלה, בולטת הנדסת האנוש הגרועה של סופי, אל מול הפשטות המכנית, מוקצנת בעיית הנדסת האנוש, בימים אלה בלבד, קינאתי יוצאת אל בעלי הטוסטוסים האוטומטיים, הם מכונסים להם בבטחה ובחום בכל שכבות הביגוד שעולה בדעתם, נדרשים רק להשתמש בידית המצערת, ובברקס וזהו, ואילו אני, נאלץ לאסוף את כל יכולות הקואורדינציה הגמישות והטכניקה, בדומה לרקדנית בלט, אלה שבמקום בגד הריקוד ונעלי הבלט, אני לבוש בחרמונית וכפפות מסורבלות. החלפת ההילוכים קלאץ וגז ביניים, בירושלים העסק עוד מסתבך כי בנוסף לעליות והירידות שאיש לא יודע עדיין מה יש יותר, גם מס' הרמזורים בי-ם רק הולך וגדל וזה עדיין לפני בוא הרכבת הקלה. נהיגה ותפעול של רכב כזה משולה לניסיון לשלוף קוצים של סברס מהתחת עם כפפות איגרוף...והבעיה הכואבת באמת היא נושא העצירה, מי שמצליח לעצור ווספה בבלם הקדמי יזכה אצלי בתואר יקיר ירושלים לדורותיו, ואין כל בעיה בבלם, לדעתי הוא אפילו המקורי שהגיע מהמפעל ומעולם לא הוחלף כיוון שהוא עדיין חדש...והבלם האחורי לחיצת חירום נועלת את הגלגל בצווחה שאפילו נהגי הסמיטרילרים לא היו מבישים בה, אבל על סופי זה בכלל לא עושה רושם, היא מאטה בעצלתיים זמנה בידה ולא ממש מעניין אותה הדביל שלמעלה שמנסה למנוע פגיעה ברכב זה או אחר. בקיצור אנחנו כבר ממש מתגעגעים לימי האביב והקיץ ולנסיעות הרגועות והבטוחות יותר, אבל שלא תבינו לא נכון עדיין מטיילים ונוסעים בכל רגע פנוי כבר כמעט 2400 ק"מ ביחד ללא בעיות מיוחדות.