פינת הנוסטלגיה של השושנים-הוספה סופי-סיפור אהבה שלא נגמר.

[השושנים]

יום רבעי לפנות בוקר, הבזק אור מסנוור מעיר אותי רגע לפני הרעם החזק שבעקבותיו, מבט מטושטש לשעון,
דקה לחמש, צריך לקום, החזאי מבשר על צפי לשלג בי-ם, רגע של התלבטות, לא אם ניסע לעבודה עם סופי או לא,
אלה אם נלבש את החרמונית או חליפת הסערה, לפי הקור חרמונית.
מתלבשים בזריזות, בודקים היטב שהכל נימצא בהישג יד ויורדים למטה, גשם עז מקבל את פנינו, ריצה מהירה לכיוון סופי,
הכיסוי ספוג בגשם, סופי יבשה, בגלל הגניבה של הכיסוי הקודם ניקשר הכיסוי החדש במנעול קומבינציה, למניעת גניבה נוספת,
(האמת יותר בכדי להשתיק את המצפון שלי, מאשר מניעה אמיתית) כמובן שאין סיכוי אמיתי לראות את המספרים
בחושך שמסביבי הפלאפון הנאמן בא לעזרה, ובעזרת התאורה נימצא הקוד המבוקש, עכשיו קיפול מהיר קסדה צ'וק כפפות....

השמאלית נכנסת בלי בעיות והימנית מסתבכת, הרטיבות של היד הפכה את הבטנה בתוך הכפפה
ואי אפשר להכניס את היד, הערכת מצב מהירה, מביאה אותי למסקנה אחת ויחידה נוסעים רק עם כפפה אחת!
סופיי מפמפמת בעליזות וממתינה בקוצר רוח ליציאה, נוסעים הרוח והגשם מצליפים בפנים ואנו גולשים בין
השלוליות וזרימת המים בין המדרכות, הבורות הכביש עמוקים מתמיד והסיבובים וסימני הדרך חלקים,
נסיעה זהירה במסלול הקבוע, ד"ש רטוב וחלקלק לאתרים ולנוף ואנו בעבודה,

בסיום המשמרת מדווחים כבר על שלג בי-ם במרכז העיר עדיין לא, ממהר לצאת מהחנייה לכיוון מלון המלך דוד,
קצת לפני מגדל י.מ.ק.א תופסים אותנו הפתיתים הראשונים, מאה מטר אחר כך המראה כבר מרהיב,
השלג עדיין לא נתפס על הכביש אבל לא לוקחים צ'אנס, מצליח לעבור את הרמזורים מהר יחסית ובאזור ארמון הנציב
כבר אין שלג, רק גשם וקר.
בכניסה לחניה מתחלף הגשם בברד כבד, כל גוש שפוגע בפנים מכאיב מאוד, כיסוי זריז של סופי נעילה וקשירה
הדוקה, וזהו השלמנו את המשימה להיום.
טיפות רטובות מטפטפות מגחונה של סופי הצמיגים רטובים ונקיים, ורק היא לא מבינה על מה כל המהומה.