פינת הנוסטלגיה של השושנים-הוספה סופי-סיפור אהבה שלא נגמר.

[TundraOG]

כתיבה מעולה. תמשיך להעלות. הקהל דורש גם איחוד מרגש עם סופי בסוף הסיפור.

[השושנים]

אתמול יצאנו לנו לסידורים במרכז העיר, שעות העוצר מנווטות אותנו הרחק מהפקקים בי-ם וכך מצאנו עצמינו נעים במתינות במזג אוויר יפיפה לאחר הסערה האחרונה, ברמזור מול תחנת הרוח עמדנו ורציתי להתבונן בפעם המי יודע כמה בתחנת הרוח, שסיפקה תעסוקה לתושביה הראשונים של ירושלים מחוץ לחומות, כאשר לפתע ביני ובין התחנה הישנה חצץ אחד מאבירי הדו"ג הבכירים בארץ, האמת ששמעתי אותו הרבה זמן לפני שראיתי אותו, יבבה מקפיאת דם בישרה על בואו וצליל אימתני סימן לי על קרבתו אלי, המפגש בין הכלי המרשים ביופיו בשלל צבעיו, האדום לבן שחור אפור וכמות המתכות האקזוטיות והפלסטיקה החללית, גרמה לסופי להתכווץ ולהרגיש בוודאי כפי שהיה מרגיש אחרון הדינוזאורים עלי אדמות, שהיה פוגש באדם הלבן. הבחור הצעיר הרים את המשקף מקסדתו המפוארת, שעלותה בוודאי שווה לכל הסכום שהשקעתי על סופי עד היום ויותר, ושאל: "איזה מודל?" "69" עניתי במבלי לנסות ולהסוות את הגאווה בקולי, "יפה" אמר וסגר את הקסדה בנקישה, הרמזור לא הספיק להתחלף לו לירוק יציב והמרלבורו על גלגלים, נעלם לכיוון מלון המלך דוד, לסופי לקח קצת יותר זמן להתארגן ולצאת מהרמזור לדרך, המשכנו לכיוון העיר 400 מטר מהמקום הבחנו שוב בבחור, הפעם בצד הדרך עם מנוע כבוי, וארשת אובדת עצות על פניו, עצרנו, אלה מה?...מסתבר שהמנוע כבה ללא סיבה נראת לעין ומסרב להידלק, "טוב, אמרתי בו ניראה מה הבעיה" נגשתי כבקי ומבין עניין לתחנת הכוח המכונה מנוע בתחתיתו של האופנוע, האמת קיבלתי סחרחורת, על מנת להגיע לכל לאחד מהחלקים החיוניים ביותר לנסיעתו של האופנוע, יש צורך בפירוק של שליש אופנוע. כמובן שלרוכב עצמו לא היה מושג ירוק איך, ועם איזה כלים, והמברג החלוד של סופי לא ניראה לי מתאים לצורך העניין משום מה, לאחר רבע שעה, אחרי שנתנו למנוע להתקרר, בדקנו דלק, טוב לא ממש השעון הראה שיש, הוציא הבחור את כלי העבודה הטוב ביותר שלו, הפלאפון, והזמין חילוץ למוסך, ביקשתי שימסור ד"ש ליוני וסופי ואני המשכנו בדרכינו, במשך כל הדרך הרהרתי מה היה קורה אילו לא נכחדו הדינוזאורים מעל האדמה, אחרי פגיעת המטאוריט, ואיזה מקום היה לאדם בתחרות בניהם? וסופי? סופי שתקה כל הדרך עד לבית, והשתיקה הזו מצלצלת באוזני עד עכשיו.

[השושנים]

הקשר הזה בין אדם למכונה, המשיך להטריד אותי במשך השבוע, בעבר נהוג היה לקבל עם הרכב שרכשת, גם ערכת כלים מפוארת, ככל שהרכב שלך היה יקר יותר, כך גם התהדר בערכה מפורטת יותר ואיכותית יותר. עם השנים הלכה וקטנה הערכה, לכלים ההכרחים בלבד, ולעתים גם זה לא. היום המגמה הפוכה, במכוניות מפארות אין לנהג גישה אמיתית למכלולי המנוע, והמחשב ברכב הוא המתריע בפני תקלות בעיות וזמן הגעה למוסך, מבחינתי אם אין אפשרות אמתית לנהג לחלץ את עצמו ממצב תקיעה בצד הדרך, יש כאן חיסרון גדול. אחד מההנאות שלי בשעותי הפנויות עם סופי הוא לפרק את החלקים לנקות אותם ולנסות לסדר שיפעלו בצורה המיטבית. מתוך ההיכרות הזו אני יכול גם לשער איזה חלק עשוי לעורר בעיות, ומה ניתן לעשות בכדי למנוע אותם, הקשר וההכרה האינטימית של המכלולים, הם שיוצרים את החיבור הזה והביטחון ששום דבר לא יתקע אותי בדרך מבלי שאוכל לתקן אותו ולהמשיך, והוא בעצם מהות הקסם. השעות שביליתי בטיפול במנוע, הגירוזים בנק' הנכונות, תשומת הלב למכלולים, ולברגים יצרו את הקשר ובנו מערכת יחסים של תן וקח, האופי הממזרי שלה מלמד אותי בכל פעם מחדש שדי בשבוע של הזנחה בכדי שאקבל ממנה איתות של חוסר שביעות רצון, בורג שהשתחרר, חריקה לא מזוהה, קושי מיוחד בהעברת ההילוך. ההכרה האינטימית הזו משפיעה גם על סגנון הנהיגה ותשומת הלב הכללית שלי, המשקף של הקסדה תמיד פתוח בכדי לשמוע בחצי אוזן את הצליל והרעשים האופייניים. הגוף התרגל לתחושות המיוחדות שהיא מייצרת. למדתי לדעת בדיוק את הנקודה בה היא דורשת להחליף הילוך בצורה האופטימלית, ובכלל ההכרה ביכולות ובחסרונות שלה לימדו אותי לנהוג אחרת מכלים אחרים. שמתי לב לדבר נוסף, כאשר הייתי מתיישב לרכיבה על ה-R שלי, הייתי יושב בתוכו, התחת בתנוחה פורנוגרפית בסיסית, והמבט! המבט של העיניים היה יוצא מהחלק העליון של הגולגולת כיוון המצח, אם מתסכלים לאופק האישון במרכז ב-R האישון מעל קו האופק לכיוון המצח, והסנטר דבוק לחזה-רצח בעיניים, בהראלי (ירום הודו) העיניים מתחת לקו האופק לכיוון האף, הסנטר גבוה, מאין מבט מזלזל שאומר כולם על ה-ז-- שלי...ומכאן נקבע סגנון הנהיגה! ואילו ברכיבה על סופי הישיבה גבוה בשתיים המבט ממוקם במרכז פנוי להתבונן ולקלוט את הנוף והמראות, כמו באופנועי תיור. אין בישיבה זו שמץ של פוזה או קרביות, היא מכתיבה לך את הסגנון וצורת הנהיגה, דורשת קסדת עור חצי משקפי צוללנים (גוגולס) ומעיל טייסים מעור. קצת מוזיקה איטלקית ברקע יפיפייה דקת גזרה מאחור ו....זהו

[השושנים]

[השושנים]

[השושנים]

היום זרחה שמש נהדרת בחוץ ולוח הזמניים שלי התפנה במקצת, וזה היה בדיוק הרגע לו חיכיתי בסבלנות. פרקתי את שעון הספידומטר ובדקתי את החיבור מאחור, תקין. פתחתי אותו על מנת לבדוק את מצב הכבל הפנימי, גם הוא היה במקומו...מוזר, משיכה קלה של הכבל מתוך השרוול פתרה את התעלומה, הכבל קרוע! זהו עכשיו צריך לאתר אחד חדש, למצוא עוד זמן ולהרכיב מחדש.
לפנות בוקר את השקט מפלחת באחת האזעקה של הסובארו, האזעקה שמעולם לא אכזבה אותי, מבט מהיר דרך חרכי התריס מגלה רכב מסחרי גדול מונע במרכז הרחוב ושתי דמויות כהות, את האקדח מצאתי בשניות, את נעלי הבית כבר לקח לי יותר זמן... ירידה זריזה במדרגות תוך שיחה בהולה לתחנה ובקשה לשלוח ניידת לחסום את היציאה מהרחוב...חריקת צמיגים מכיוון החנייה מבשרת לי בתחושה של החמצה כי אולי קצת מאוחר מדי, יציאה שפופה לכוון הגיישה ממבט ראשון נראת שלמה, אין כבר זכר לרכב המסחרי צליל מנוע הניידות מהדהדים בכל השכונה לפחות הגיעו מהר...בדיקה מדוקדקת של הסובארו אינה מגלה דבר מוזר, האזעקה הזו מעולם לא קראה לחינם...סריקה של המכוניות האחרות עם השוטרים, שיחות סרק על המצב וחזרה הביתה, אולי נתפוס עוד שעת שינה, למחרת בבוקר יציאה ללימודים ברבע לשבע, אני על יד סופי, מבט לעבר המנעול והעסק מאמש מתבהר...מישהו ניסה לחתוך את השרשרת, והסובארו הנאמנה שחנתה מטר מסופי הצילה את אחותה החורגת, ההשערה אחד מהגנבים נשען חזק מדי על הסובארו אה... מצאתי גם את המברג ומגזרי התיל ששימשו את הגנבים-עכשיו כבר יש לי שני שרשראות מחוסמות ושני מנעולי רב בריח כבדים...אם אני מאבד את המפתחות רק חומר נפץ יעזור לי.

[NAOR2207]

ווספה גיבורה מתחבר לתמונה
האדם שבטנק ינצח

[השושנים]

בוקר סתווי, האוויר כבר מתקרר והחזאי מדבר לו על גשם, סופי ואני נגשים לטסט באיחור של יומיים, התנעה פשוטה וקלה, אולם סופי מעשנת, פרט לעשן אין סימן לגמגום או חוסר במשיכה, הבנתי מיד שהיא נוקמת בי על היומיים שהקדשתי לשמנמנה.
כפיצוי טיפלתי באור הברקס שלה לקראת המבחן השנתי, ויחד נסענו לדואר לשלם אגרה, בתום העלייה הפסיקה סופי לעשן, וחזרה לתפקד כקדם, אני מיחס זאת לדלק 95 שתדלקתי אותה בחוסר ברירה. בטסט עצמו ביקשו ממני חתימה שאישור הברקסים זהה למקור, אלה מה, המוסך מרוחק מאוד ממקום הטסט ומאוד לא התאים לי הסיפור, נגשתי לאחד הבוחנים שאוהד את נושא האספנות ויחד פתרנו את הבעיה! סופי עברה את הטסט ללא מצמוץ אור! משם נסענו להציק ליעקב, וסופי עברה ניקוי אוויר! אנטנה לחיפושית ווישרים בוש לגיישה והביתה להמשך היום-סתם שעתיים של בוקר

[השושנים]

[השושנים]

לקחתי את סופי לטייל במחוזות ילדותי, קצת מוזר לדבר על כך, כיוון שהורי עדיין גרים בבית סמוך לבית בו נולדתי ואני נימצא באזור המון, אבל הרכיבה על סופי במקומות שהיו נוף ילדותי, רק במטרה לאתר זיכרונות ישנים, והגעגוע לאותם ימים רחוקים, העביר אותי לזמנים אחרים. השכונה בה גדלתי, תלפיות הישנה, הייתה מלאה אז בבתים צימודי קרקע, גדלתי כמה בניינים מביתו של הסופר ש"י עגנון, וחצר ביתו הייתה אז מגרש המשחקים שלנו. אמי מספרת שהסופר בערוב ימיו, היה יוצא מביתו ונפגש עם האימהות הצעירות והעוללים והיה מכירם בשמם! עד היום זכורה לאמי התמונה בה מלטף עגנון את ראשי ואומר לאמי "מאין לבחור הצעיר הזה שפה עשירה שכזו", אחד הדברים המרגיזים אותי היום, שאז לא חשבו לצלם מעמד שכזה. השכונה שינתה פניה ומבתים צמודי קרקע הפכה למפלצות נדל"ן מכוערות, המנצלות כל פיסת קרקע חשופה עד למטר האפשרי האחרון, השדות בהם רצתי ונפצעתי, לכדתי נחשים וצבים, המקומות בהם שיחקנו כדורגל, סטנגה, נקודות המפגש והמחבוא שלנו. והמקומות בהם אחזנו ידיים רועדות מהתרגשות בידי הבנות...כולם נעלמו. בריכת גני יהודה או מלון דיפלומט בשמה הנוסף בה עברו להם בחטף ימי החופש הגדול, הפכה לשלד גדול ומכוער עליו תיבנה הקונסוליה האמריקאית החדשה. רעש המנוע של סופי מהדהד מקירות הבתים, מנסה לזהות שמות רחוקים קולות וריחות, עץ התות עומד לו עדיין, עקר מפירות, ובכלל לא בטוח שמישהו טרח וטיפס עליו בשנים האחרונות לאכול מפרותיו המתוקים, ולהכתים את החולצה בכתמים אדומים שאינם יורדים בכביסה. זיכרונות כואבים מאלה שהלכו ואינם, האנשים שפגשתי יום יום והיו מזכים אותי בחיוך או מבט זועם על שהטרדנו מנוחתם בשעות לא שעות...נסענו שוב את הדרך מבית הספר היסודי עד לבית ועצרנו במקומות בהם היינו נוהגים לעצור לרגע לשבת ולצבור כוח לפני העלייה הגדולה, עברתי בין בתי החברים, שהיו גם ביתי השני שהיום מתגוררים בהם זרים שאינם מכירים את שמי, תחנות האוטובוס שינו מקומם, והרחובות הפכו לעמוסים וחד כיווניים...אפילו המטעים של קיבוץ רמת רחל, בהם היינו ממתיקים את שפתינו בתפוחים עסיסיים, דובדבנים, ושזיפים הפכו מזמן לווילות לעשירים, חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי את אותה תחושה, שלוותה אותי כילד עת הסתובבתי בשכונה ועשיתי בה כבתוך שלי, הפניתי את הכידון של סופי חזרה למציאות, וחזרתי הביתה... "הייתי פעם חלק מהנוף, היום אני אורח!"

[השושנים]