פינת הנוסטלגיה של השושנים-הוספה סופי-סיפור אהבה שלא נגמר.

[השושנים]

חם...כמה חם...אפילו לחשוב בזמן הרכיבה קשה לי, שבת, כמעט צהרים, סוף משמרת מתישה. בשישי במפגש, זכינו לנפילה הראשונה הצפויה אחרי השיא, מצב הרוח לא היה משהו שהגעתי לעבודה, גם המשמרת לא משהו, נק' האור היחידה הייתה הרכיבה מהבית לעבודה וחזרה, או הטיפול הנפשי שלי, כפי שאני בוחר לקרוא לה. הרכיבה הזו מאווררת אותי, מנקה לי את הראש, בין שבר למשבר, לחץ למצוקה, ועושה לי הפרדה נחוצה בין בית לעבודה. רבים מרימים גבה כאשר אני מוותר על שינוע משטרתי הביתה וחזרה שאני זכאי לו ובוחר לרכב על כלי מצ'וקמק מבחינתם, במקום ליהנות מפלאי הטכנולוגיה של שנות האלפיים, לך תסביר להם....
עלה בדעתי שכבר מזמן לא כתבתי על עלילות סופי בעיר הקדושה, ולא שאין מה, כל רכיבה והסיפור שלה, או סיפורים אחרים שמתנגנים לי בראש, הגיגים ושברי רעיונות, שבדרך כלל מתגבשים להם לרעיון אחד ומוצק, שמוצא דרכים כאלה ואחרות לצאת החוצה, נושא הסניף מעסיק אותי ואת סופי שעות ארוכות, בכיסי נמצאים תדיר פתקים מודפסים של הזמנות לרכבי האספנות ובעליהם להגיע למפגש וסופי ואני מוצאים דרכים מדרכים שונות ומשונות להגיע הביתה, מבלי לפסוח על שום רכב ולהשאיר לו מזכרת על הווישר.
היום לא! פשוט חם מדי, החום הנפלט מהכביש המבוקע מרחיב את הסדקים שנוצרו, וגורם לך, פרט לרגשי אשמה על כך שהמנוע המיושן והלוהט מחום, ללא אמצעי קירור כל שהם, מפמפם לו במרץ שם למטה, גם לרכב במשנה זהירות ולשמור על הבולמים והגומיות הקשישות שעובדים להם שעות נוספות, הזיעה מכסה את המצח ונספגת בקסדה הסגורה, ומעיל הדיינז שקנתה לי אשתי בסיום קורס הקצינים ניראה מגוחך, ביום הראשון של הקיץ, שחבר לו בדיוק מרגיז עם היום החם בשנה. כפות הידיים שהשתזפו על פי דוגמת הכפפות הפתוחות, מזכירות לך, את הצורך בקרם עם מקדם הגנה רציני לרכיבות קיץ...ואת הצורך הדחוף בגירוז כבל הקלאצ' לפני שיקרע....השאיפה היחידה להגיע כמה שיותר מהר הביתה לקרירות, האבטיח, וכוס הקפה. היחידה שאינה מתלוננת היא סופי, כמו נהנית מכל רגע גנוב של נסיעה, אחרי שדממה כלכך הרבה שנים במחסן, ויודעת להעריך את החופש והדרור, המראות והצלילים של ירושלים, גם ביום לוהט שכזה.