פינת הנוסטלגיה של השושנים-הוספה סופי-סיפור אהבה שלא נגמר.

[ayalzo]

לא רוצה לקטוע לך את פרץ הרומנטיקה, אבל אני וחלק גדול מאוד מהשכנים שלי יוצאים מהבית בחמש וחצי כל בוקר.
אין בזה שום רומנטיקה, זה רוע הכרחי כדי להקדים את הפקקים.
ואור של בוקר אחרי שעבדת כל הלילה מצהרי היום שלפני הוא גם לא נחמה פשוט כי אתה הרוג מעייפות (כן, אני עובד משמרות).
בקיצור,
עדיף לישון, ולא משנה בכמה צבעי פסטל תעטוף את זה.

[השושנים]

לא רוצה לקטוע לך את פרץ הרומנטיקה, אבל אני וחלק גדול מאוד מהשכנים שלי יוצאים מהבית בחמש וחצי כל בוקר.
אין בזה שום רומנטיקה, זה רוע הכרחי כדי להקדים את הפקקים.
ואור של בוקר אחרי שעבדת כל הלילה מצהרי היום שלפני הוא גם לא נחמה פשוט כי אתה הרוג מעייפות (כן, אני עובד משמרות).
בקיצור,
עדיף לישון, ולא משנה בכמה צבעי פסטל תעטוף את זה.

זה הקטע שאם תתאמץ תמצא רומנטיקה בכל דבר, זה לא באמת המציאות אלה איך שאתה תופס אותה! לא עובד על אשכנזים ויוצאי פולין!

[השושנים]

אומרים שעד שאתה לא מאבד משהו קשה לך להעריך אותו, ואכן כך הדבר. בעשרה הימים האחרונים הייתי עסוק מן הסתם בדברים אחרים, חופשה, בילויים והחיפושית השמנה שהשגתי, סופי הוזנחה לה מתחת לכיסוי ושבתה לה לעשרת ימי תשובה, או חופש גדול אם תירצו, זה היה הפרק זמן הארוך ביותר שלא רכבתי עליה מאז הגיעה לרשותי, היום בבוקר ירדתי כמה דקות קודם על מנת לפייס אותה קצת ולראות מה תהיה תגובתה על תשומת הלב המלאה לה זוכה החברה החדשה במשפחה, שבאה לא איך לא על חשבון אחותה החורגת בעלת שני הגלגלים. בילינו ביחד כמה דקות של זמן איכות, ניקוי קטן מאבק, קצת ליטופים לפיוס והתנעה, סופי הגיבה מיד וטרטרה במלוא המרץ, רואים שהשבתון החל להימאס עליה, והרצון שוב לצאת ולגמוע מרחקים בוער בעצמותיה, הק"מ הראשון הוכיח לי כמה התגעגעתי לרכיבה ולא היה לי את זמן או הפנאי לחוש בכך, דברים אחרים מילאו לי את הראש ולוח הזמנים ועכשיו ברור לי כמה התגעגעתי, הטיול נמשך עוד דקות ארוכות עד שהגענו לעבודה ואח"כ בסיום המשמרת, חזרה הביתה, תוך הבטחה הדדית שלא עוד יותר לא נוותר על הרכיבה לכלכך הרבה זמן.

...

הצהרים הלוהטים ביותר השנה, אנחנו ברכיבה זהירה מחפשים את המקומות בהם אפשר להשתחרר קצת מהצפיפות, על מנת לפתח מהירות סבירה, ולזכות במעט בריזה, אד שקוף וחם עולה מהכביש ומטשטש את הסדקים והבורות שעל פני הדרך, הצליל של סופי נעשה שטוח ועצל בניגוד לצליל החד וערני בשעות הקרות יותר, הזיעה ניגרת במורד המצח, ישר לתוך העיניים, וגורמות לצריבה מרגיזה, הנהגים בכביש עצבניים וחסרי סבלנות, נלחמים על כל חור של כמה מטרים בכדי להרוויח עוד שנייה בפקק,
חולפים על פני הסינימטק, ניידת של משרד התחבורה ובוחן רכב עומדים ועוצרים נהגים לבדיקת תקינות וזיהום אויר, אנחנו נעלמים להם מהר לפני שיספיקו להגיב...ממש על יד מגדל דוד אני מבחין בשלולית מים גדולה, סגירה מהירה של הגז הורדת שני רגלים במקביל לקרקע והרמזור מתחלף לאדום, לא טוב, רגל ימין עוזבת את משמרת הבטיחות, ולוחצת קלות על הבלם, הדילמה כעת אם ללחוץ חזק יותר ולעצור לפני הרכבים שחוצים את הכביש ממש מולי, ולהסתכן בנעילת גלגל, או להמשיך בהאטה הדרגתית אם סיכוי סביר לפגוע ברכב ממול, נעילה של הגלגל הזנב בורח קצת תיקון קל רגל יציבה על הקרקע נעצרנו בבטחה. משחקים אותה קול, לנהגת שמימין, כאילו בדיוק לביצוע הזה התכוונו, חיוך וממשכים הלאה....אוף כמה חם...

[השושנים]

אחת החוויות ברכיבה על סופי היא התגובות שאתה מקבל מהסביבה, אספתי כמה עבורכם:
בתחנת דלק: "הכלים האלה עוד נוסעים?"- לא... סחבתי אותה לכאן על הגב, לשתות מים....
נהג האמר(!?): "שותה הרבה דלק?- לא יודע... אבל כל פעם שאני נתקע אני מתדלק מהזיפו וממשיך...
נהג מונית: "אתה לא יכול להרשות לעצמך משהו יותר טוב?- אני יכול, ואישתך?...
נהג ברמזור: "מיצרים להם עוד חלקים?"- לא... מה שנישבר אני מתקן בעיסת נייר...
בעל פיצוציה: "שווה הרבה כסף?"-הרבה פחות מהגורמט שלך...
"זה לא כלי מסוכן?"-פחות ממני ששואלים אותי שאלות אידיוטיות...
חתיכה בחולצית בטן: "תיתן לי סיבוב?"- כן בטח, באיזה אוזן?...
ברמזור בקצה הפקק: "למה אתה לא קונה מכונית?- אחרי 25 דקות שאני בדרך חזרה והוא עדיין בפקק בכיוון הנגדי-"ככה"
"מבין עניין": "אני מת על הכלים היפניים האלה"....
רומנטיקן נוסטלגי: "לאבא שלי היה כזה והוא היה נוסע עליה כל יום י-ם חיפה...." כן בטח...
"ילד גראס": "אתה יודע שאפשר לשים קיט מאלוסי גיר 5 הילוכים ובולמי גז?" ...שיט, שכחתי את האקדח בבית...
שליח פיצה: "כמה סוגרת?" אף פעם לא ממש בדקתי .....
דודה: "ומה אתה עושה בחורף?" - רוכב רטוב?....
והשאלה הנצחית: "מוכר?" לא, אבל מוכן לקנות עוד כמה....

[השושנים]

יש ימים שהכל זורם בהם מעל למצופה, זה מתחיל בדברים הקטנים, מזג אויר המזמין לרכיבה, בדיוק במינון הנכון, בו לא קר מדי לשרוול קצר ומכנסי בד, ולא חם מדי למנוע ובקסדה, ממשיך בכך שסופי משתפת פעולה בכל מה שתבקש ממנה, וזה בעצם המדהים בכל הסיפור, שתי יציאות לה לשכונה שלי אחת הוותיקה והראשונה, דרכה פרצו הלוחמים בששת הימים למוצב הנקניק ולארמון הנציב, ומשם לאבו-טור הערבית, היום יושבת שם טיילת שרובר, המשקיפה על העיר העתיקה, ומזרח ירושלים, והשנייה נפרצה בשנים האחרונות מדרום, מתחת לקיבוץ רמת רחל, ומוצב הפעמון, בואכה צומת הפילבוקס, מדובר בעלייה ארוכה וקשה, בימים רגילים אנו רוכבים לנו במהירות ממוצעת מגיעים לסיבוב הרחב לפני העלייה הגדולה מאיצים קצת ובמהרה סופי מבקשת למתן את הקצב ולהוריד הילוך וכך במשך מס' דקות עד לסוף העליה בהילוך שלישי, ורק לקראת הרמזור, שם העלייה הופכת למישור ולירידה, ניתן לחזור לרבעי, היום לא, היום שנינו מעודדים ממזג האוויר והחופש שנחת עלינו, החלטנו לקחת את הסיבוב קצת יותר מהר מהרגיל, לא משהו מסובך או מסוכן במיוחד, פשוט רבעי בפול גז, הטיה חריפה יותר ימינה בסיבוב, הכביש ריק מתנועה, ורק רעש המנוע של סופי הפועם בקצב מהיר, שומרים על הקו הנכון מזדקפים ומתחילים את העלייה סופי צוברת מהירות, רגע...שוב, סופי צוברת מהירות? כן משהו קרה וסופי בניגוד לזמנים אחרים, ממשיכה בקצב הנתון ולא נותנת לעלייה לשבור אותה, וכך ממש עד לרמזור ברבעי בקצב טוב, אפילו טוב מאוד...תיקראו לזה אופי, תיקראו לזה קריזה, תיתנו הסברים מלומדים, אותות או מופתים, אבל אני יודע שלפעמים יש גם ימים כאלה, בהם נפתחים שערי שמים ורגע של חסד נשלח למטה, לאלה שיודעים ממש באותו הרגע, להושיט את היד ולקבל אותו.

[השושנים]

אלף פנים לה לירושלים והיא מחליפה אותם במהירות קיצונית שלא תאמין, ההבדל בין קודש לחול, רגיעה למשבר, סערות ושלווה חום וקור, עליות ירידות, חדש מול ישן, ואנו שחיים בקופסאות, למדנו להתעלם מהם, אנו קמים בבוקר בקופסה גדולה ומטופחת, שמנטרלת אותנו ממה שקורה בחוץ, אנו בוררים את הטמפרטורה הרצויה לנו, את הצלילים, והמראות, מנתבים את חיינו בין הקופסה שמשדרת לנו קצת מהנעשה בחוץ, לקופסה ששמורת על טריות האוכל שלנו, יוצאים לקופסה הניידת הממוזגת, שסוגרת אותנו ב-ד' אמותינו, ונוסעים לקופסה אחרת בה אנו מבלים רוב היום מתעסקים בדברים חשובים, בכדי לסיים את היום קצת יותר עייפים, קצת יותר זקנים וקצת יותר ממורמרים, בחזרה לקופסה היפנית/קוריאנית/אירופאית/אחרת, שתיקח אותנו שוב לקופסה הגדולה, שם נשב מול הקופסה הכחולה וניראה חיים של אנשים אחרים, סיפורים על טבע והרפתקאות, מתח ואימה, בנוחות מרופדת רחוקה מסיכון אמיתי, פרט אולי לנזק למערכת הלב שלנו. ושנמאס לנו מאוחר בלילה, אנחנו נכנסים לקופסת הפוך ושוקעים בחלומות על קופסאות גדולות יותר יקרות יותר ונוצצות יותר.
אני החלטתי מזמן, אני את הקופסה שובר! מרוץ העכברים אווט, אני אין! יציאה לטבע חובה! נסיעה פתוחה אהלן וסהלן, ציוץ ציפורים המיית הרוח, מי מעיינות, מעוף ציפורים וריחוף פרפרים, החופש לבחור לי את הדרך והמסלול, המהירות והטעמים, ומי מתאימה לכל זאת אם לא השותפה הנאמנה שלי, לכל תעלול ומשובה, אם לא סופי? אגב, שמתם לב שהסתיו כבר בחוץ?