פינת הנוסטלגיה של השושנים-הוספה סופי-סיפור אהבה שלא נגמר.

[השושנים]

יש ימים שהכל זורם בהם מעל למצופה, זה מתחיל בדברים הקטנים, מזג אויר המזמין לרכיבה, בדיוק במינון הנכון, בו לא קר מדי לשרוול קצר ומכנסי בד, ולא חם מדי למנוע ובקסדה, ממשיך בכך שסופי משתפת פעולה בכל מה שתבקש ממנה, וזה בעצם המדהים בכל הסיפור, שתי יציאות לה לשכונה שלי אחת הוותיקה והראשונה, דרכה פרצו הלוחמים בששת הימים למוצב הנקניק ולארמון הנציב, ומשם לאבו-טור הערבית, היום יושבת שם טיילת שרובר, המשקיפה על העיר העתיקה, ומזרח ירושלים, והשנייה נפרצה בשנים האחרונות מדרום, מתחת לקיבוץ רמת רחל, ומוצב הפעמון, בואכה צומת הפילבוקס, מדובר בעלייה ארוכה וקשה, בימים רגילים אנו רוכבים לנו במהירות ממוצעת מגיעים לסיבוב הרחב לפני העלייה הגדולה מאיצים קצת ובמהרה סופי מבקשת למתן את הקצב ולהוריד הילוך וכך במשך מס' דקות עד לסוף העליה בהילוך שלישי, ורק לקראת הרמזור, שם העלייה הופכת למישור ולירידה, ניתן לחזור לרבעי, היום לא, היום שנינו מעודדים ממזג האוויר והחופש שנחת עלינו, החלטנו לקחת את הסיבוב קצת יותר מהר מהרגיל, לא משהו מסובך או מסוכן במיוחד, פשוט רבעי בפול גז, הטיה חריפה יותר ימינה בסיבוב, הכביש ריק מתנועה, ורק רעש המנוע של סופי הפועם בקצב מהיר, שומרים על הקו הנכון מזדקפים ומתחילים את העלייה סופי צוברת מהירות, רגע...שוב, סופי צוברת מהירות? כן משהו קרה וסופי בניגוד לזמנים אחרים, ממשיכה בקצב הנתון ולא נותנת לעלייה לשבור אותה, וכך ממש עד לרמזור ברבעי בקצב טוב, אפילו טוב מאוד...תיקראו לזה אופי, תיקראו לזה קריזה, תיתנו הסברים מלומדים, אותות או מופתים, אבל אני יודע שלפעמים יש גם ימים כאלה, בהם נפתחים שערי שמים ורגע של חסד נשלח למטה, לאלה שיודעים ממש באותו הרגע, להושיט את היד ולקבל אותו.