פינת הנוסטלגיה של השושנים-הוספה סופי-סיפור אהבה שלא נגמר.

[השושנים]

בוקר ממש מוקדם, קמתי עשר דקות לפני השעון...חשוך והרבה יותר קר. התלבשות זריזה המחייבת מחשבה ואלתור, ברכיבה על אופנוע, (כל אופנוע) צריך להגיע לאופטימליות בין שכבות הלבוש ליכולת התזוזה וההפעלה המקצועית של מערכות הכלי, יותר מדי שכבות או לבוש לא מתאים, יגבילו או יסכנו את הרכיבה הבטוחה, ופחות מדי יקפיאו את הגוף עד למצב של חוסר תחושה מוחלט ואובדן היכולת להשתמש באברים חיוניים למשך זמן רב. (הכוונה כמובן לאצבעות ולרגלים, לכל אלה שהמחשבות המלוכלכות שלהם לקחו אותם למקומות אחרים) מעיל הדיינז עולה מעל לגופיה הארוכה, וכפפות הקיץ מפנות את מקומם לכפפות הנומקס הישנות והטובות שליוו אותי דרך לא קצרה, כל אופנוען נאמן לציוד הרכיבה שלו ובדרך כלל אין הוא מחליף אותו, גם אם הכלי שתחתיו משתנה, הנאמנות הבלתי ברורה הזו, הופכת למובנת כאשר הכפפות מתיישבות על הידיים כאילו לא הורדת אותם מעולם והמעיל מכיר בדיוק כל פינה בגוף שלך, ומתיישב בדיוק מותאם על כל פיסת בשר חשופה. הבדיחה הרווחת בין אלה שרואים את המעיל המפואר, לבין המראה האפרורי של סופי, היא שבמחיר המעיל ניתן לקנות שנים כמוה...אבל בעצם מה הם מבינים?
העננים מסתירים את כדור השמש האדום שעולה מעל הכפר, ונביחותיה של סופי, קצת אחרי ההתנעה הקרה, קצרות ומתכתיות, עדיין משתנקת ומתבלבלת, עד להגעה לטמפרטורת עבודה נכונה.
התנועה ברחובות דלילה, והקצב מתגבר ככל ששנינו מתחממים ולומדים להכיר עצמינו מחדש, "בכל פגישה מקרית פורחת איזה תכלת" אמר המשורר ואצלי כל פגישה עם סופי היא כאילו היכרות ראשונה, ונדרשת ההתנהלות המוכרת והבטוחה של השניות הראשונות עד למציאת התנוחה והישיבה האופטימאלית, לאחרונה שקע קצת הכיסא, כיוון שנישבר שוב הקפיץ שתוקן בעת שיפוץ הכיסא וקרע נבזי החל עושה דרכו מתחתית הכיסא לכיוון מעלה, צריך לחזור לרפד למקצה שיפורים...בדרך בית לחם, הקצב כבר ממש מהיר הכביש ריק ואנו נותנים דרור למנוע להגיע עד קצה היכולת, מדי פעם אני נותן לסופי לרוץ חופשי חופשי לצורך מתיחת איבריים חיוניים, ושחרור לחצים, הנוף רץ במהירות, ואני קשוב ודרוך לכל רחש ושינוי בכביש, היום נוסעים לאימון נהיגה מתקדמת ברכב, בבית הספר המסונף למשטרה, סופי תנוח לה בחניון המשטרתי ואני אשתולל לי קצת על מסלול ההחלקה! האדרנלין מתחיל לפמפם הרבה לפני! באימון כרגיל המדריכים שמחים לראות אותי, ושוב התחרות הבלתי נמנעת בין ה"חניך" למדריכים....שווה היה לצלם קצת את הפרצופים שלהם! חזרה הביתה לי-ם בגשם שוטף, למזלנו בי-ם לא ירדה טיפת גשם וסופי יבשה...ושוב הדרך הביתה בתנאי חשכה וקור, קשירה מהירה וכיסוי הנסיכה, ובלילה התפללתי שהגשם השוטף שירד על הרחובות והניס את חתולי הרחוב למקומות המסתור שלהם, מדלג על נסיכתי.