פינת הנוסטלגיה של השושנים-הוספה סופי-סיפור אהבה שלא נגמר.

[השושנים]

שלושים ומשהו שנה אני רוכב על דו"ג, וכיוון שחוק ההתיישנות פועל לטובתי הפעם,
אז אפשר להגיד שמגיל 14 אני מסתובב על הכבישים, עם בן לוויה כזה או אחר
רובם גרוטאות ממורטות שהצלתי במצבי צבירה שונים, וחלקם המילה הכמעט אחרונה
בשפה היפנית חדים ומושחזים, כמו לוחמי נינג'ה מאומנים.

תמיד רכבתי מתוך כבוד והקשבה לכלי, עם המון רספקט ופחד יצוק מהתנועה, התשתית ומהכלי עצמו.
ולמדתי שמי שבוחר להתעלם מהשילוש הקדוש הזה מוצא עצמו מהר מאד במקומות לא צפויים
והרבה פעמים כואבים במיוחד...

משנה לשנה קרבות ההישרדות בכבישים הפכו קשיים ומרים, ופחות זמן רכיבה הוקדש
להנאה ויותר זמן מוקדש לרכיבה דרוכה ומתוחה.

כבר למדתי להיזהר מרכבים מסוימים בשעה שסופי ואני בתנועה,
במיוחד מכאלה בהם החלונות הושחרו או האגזוז גדל לממדי RPG בידי ילד בן 16 ממערג' עיון,
מרכבים שמשתפים אותך במיטב המוסיקה המזרחית דרך החלון הפתוח,
מרכבים עם ספויילרים שנגנבו מרפא"ל, גלגלים מוגזמים, ומגזרים מסוימים.

כמעט שכחתי, אוטובוסים, מוניות, משאיות, שליחים, ג'יפים, נהגים חדשים,
אזרחים וותיקים, רכבי עירייה (יעני אוטו זבל) רכבי לימוד נהיגה.
רכבים עם שלט "נהג שודים/תינוק באוטו (אותו הדבר רק שבראשון התינוק גם נוהג).

בקיצור כולם חשודים עד שהוכח אחרת!

היום, רכיבה מתונה בשעות הבוקר, מנסה לתפוס עוד כמה דקות של אויר בוקר קריר לפני מכת החום,
רכב שמנסה לגנוב עוד כמה מטר בפקק לרמזור על חשבון הנת"צ מבחין לפתע בניידת משטרה
וחותך מטר לפני הגלגל של סופי וסוגר לה כל צ'אנס הזוי לחלל פנוי להידחק או לעצור,
הגלגל האחורי צועק חמס ומעיר מנמנום הבוקר את כל הסביבה הקרובה והרחוקה, והמטומטם
במקום לעצור או לברוח קצת הצידה מתעקש להמשיך בשלו, למזלי הנהג הנבון ברכב לפניו מבחין במצוקה
ופותח לי מקום להתחמק, שלושים שנות ניסיון, המון מזל ונהג פיקח אחד מצילים אותנו מתאונה.

האינסטינקט הראשון שעובר אצלי בגוף זה לחפש את הקרש הכי עבה בסביבה,
ולגשת לנהג וליישר איתו את ההדורים, אבל מתוך היכרות (אינטימית) עם האופי המסריח שלי
אני מעדיף לשלוח לו מבט זועם לקרוא לילד שבי חזרה פנימה ולהעלם מהמקום,
לפני שאני הופך לו את האוטו בחינם לקביריולט כשהוא בפנים....

רכבתי משם, ושום דבר כבר לא היה אותו דבר, פחות ופחות אני נהנה מהרכיבות, ויותר ויותר חושש
הסטטיסטיקה כבר מזמן לרעתי, צדקה אני נותן באופן קבוע, אולי זה יעזור.

את סוף המסלול כבר עברתי בגעגוע לכבישים של פעם, לנהגים של אז ולתנועה הזורמת, עד שהכביש
המחורץ ושפכי פסולת הבנייה של הרכבת הקלה העירו אותי שוב...

סעו בזהירות