עברו יותר משלושה חודשים מאז שנשברה לי היד במדבר.
מנעד התנועה והכוח ביד לא קרובים למצב המקורי. הייתי חזק בידיים מגבר ממוצע (הפיזיותרפיסטית אמרה) ועכשיו אם הייתי אינדיאני היו קוראים לי בעל היד החלשה. יש זוויות שבהם הלחיצה וההרמה כואבות. אפס שכיבות סמיכה ותרגילי כוח. לא בטוח שאני יכול להרים את האופנוע לבד. רכיכה אנושית. בושה.

התחילו מחשבות כמו הגיל ועוד נסיבות שהובילו לשאלת הכדאיות או רמת הסיכון מול מדד ההנאה. עד כמה אני באמת אוהב וצריך את זה.
אולי לעבור תחביב, אולי לעבור לכביש...מחשבות בלב איש.
הראש אומר להישאר באדוונצ'ר ולהירגע קצת עם עבירות מאתגרת. הלב עדיין רוצה מסלול ופצאל החדש נראה אחלה אבל זה קומפליקטד ואני מושקע בשטח.

רכבתי בכביש לראשונה לפני חודש וחצי. לא פשוט להחזיק במצערת ברכיבה של חצי שעה והתפיסה של כל העניין השתנתה. החלפתי לאחורי קרבי לשטח אז אין יותר סיבובים נמוכים ומהירים ואין שטח אלא רכיבה מנהלתית לסידורים שלא מעניינת ולא עושה לי את זה.

רכבתי מקטע של 3 ק"מ על איזה שביל לבן והרגשתי רחוק מהמקום שהפסקתי. צריך לחזור לאט וגם הקידמי שידר לי להאט. הוא נראה לי יבש אז שלשום החלפתי אותו לדגם קרבי לשטח עם קוביות גדולות ורכות. כזה שיוצר וובלינג מעל 130-150.
הייתי בשני מוסכים שונים אחרי ההתקנה ששיפרו אבל לא הצליחו לבטל את הרעידות. אולי בגלל שרכבתי עם ארגז בניגוד לשנה האחרונה.
30bf10fd-684d-4b50-a6bb-6e3e825f484c.jpg

בתכל'ס הפכתי את גיורא לאדוונצ'ר משעמם בכביש. זה לא המהירות הסופית אלא חוסר היציבות בפניות. לצמיגים שטח רכים התנהגות מפחידה כשמופעל עליהם לחץ הגון. ההגיון כזה: עם צמיגי שטח ארכב יותר רגוע בכביש אבל אקבל אחיזה עדיפה בשטח ואצמצם את הסכנה לפציעות.

זאת הסיבה שקניתי את גיורא- טיולי שטח ואפשר גם רכיבות כביש ארוכות. רק שמטיולי הכביש הורדתי את הפאן ולא יהיה יותר ווסאח. צריך להיפרד מכל הסיבובים שאהבתי ליד תירוש עגור בר בהר ואעשה זאת בהקדם, הרבה יותר לאט, כמעט במהירות של רכב...וסדום ערד ו 25 ויתיר ועוד -הסוף לווסאח. כואב הלב אבל זו הבחירה מפרספסקטיבה של סיכוני פציעה.

גיורא קיבל מגן חדש לידית בלם קידמי שהתרסק ( JB WELD אכזב בענק) ואני מתכנן לחזור בשבועות הקרובים לשטח ברמת עבירות 2 עד שאחזור לכושר רכיבה ואז נראה.