איך החלקה בתוך העיר הרגה אותם? מפחיד...

[Tsachi]

תודה לכולם על התגובות המעניינות, קראתי בעניין רב.
קצת על עצמי( בכל זאת, חדש פה נעים מאוד ) :

אני בן 26, הוצאתי רשיון על 50 סמ"ק בגיל 16, שבסופו של דבר השתדרג לA2.
מזה עשר שנים אני עובד לסירוגין כשליח על קטנועי 50 ו125. החל כנער בתיכון, ובהמשך כחייל משוחרר, עבדתי בשנים האלה גם כמלצר, כברמן, כמאבטח בנתב"ג ועובד מפעל. אך מצאתי עם הזמן שהעבודה הזאת הייתה הכי נוחה לי, ותמיד מצאתי את עצמי חוזר אליה, למרות החשש.
וקרה לי משהו מוזר במהלך עשר השנים הארוכות הללו.עשר שנים בהם חרשתי עשרות אלפי קילומטר על הדו גלגלי בשטח אורבני וצפוף בפרטים. משהו שלא היה קורה לי אם הייתי נוהג על המכונית המשפחתית שלנו בלבד, חושיי התחדדו. מאוד התחדדו. לאט לאט למדתי לצפות סכנות בכביש לפני שבכלל קרו, וידעתי להימנע מהם.

אני יכול להעיד למשל, שתמיד כשעמדתי בצומת וחיכיתי לאור ירוק,כשזה התחלף, למדתי לתת 2-3 שניות לפני שאני מתחיל בנסיעה ולהתסכל לצדדים תוך כדי לראות אם רכב מנסה לסחוט את הכתום. ופעם אחת, זה גם הציל את חיי ממוות וודאי, מרכב שחלף בצומת כמה שניות לאחר שהרמזור שלו כבר התחלף לאדום, בלא פחות מ90-100 קמ"ש:
אני חיכיתי בצומת לפנות שמאלה. וכהרגלי באופן אוטומטי וכמעט בלתי מודע שהרמזור התחלף לירוק, הסתכלתי קודם לצד שמאלי, לראות שהנתיב אכן היה פנוי, ורק אז התחלתי בהתקדמות. בזמן שהתחלתי בנסיעה הסתכלתי באופן אוטומטי גם ימינה לנתיב השני הנגדי לפני שהשלמתי את הפנייה.
ואז ראיתי במרחק של כ30 מטר ממני, את אותו הרכב דוהר לרמזור במהירות מטורפת. עצרתי מיד וחיכיתי שיעבור. נהגי הפח מאחורי שרובם ללא החושים החדים שהדו גלגלי הקנו לרובנו כאן, כלל לא טרחו להסתכל לצדדים ופעלו על אוטומט כמו רובוטים כהרגלם. כאילו אינם מבינים שברגע שהם נכנסים לרכב כל יום, הם בעצם נכנסים לשדה קרב סוער ולא מתפשר. בתוך הרכב הממוזג, יותר קשה כנראה להפנים באיזה ג'ונגל סבוך אתה נמצא. זה בסדר, אני יכול להבין את האשליה הבטוחה שהאוטו מקנה לך. כך שהם לא הבינו למה עצרתי לפתע וציפצפו לי בחוזקה וללא הפסק. הציפצופים הפסיקו לאחר שהרכב חלף כרעם בהיר את הצומת. באותו רגע הם כנראה הבינו, שהשליח המחוצ'קן ההוא, על הקטנוע המעצבן שלו, כנראה הציל את חייהם עם עירנותו.
אתם בוודאי מכירים את זה מקרוב מאוד, כי גם לכם אני מניח, אותו הדבר קרה.

יצא שמהלך עשר שנים ארוכות שבהם עשיתי עשרות אלפי קילומטר בשטח עירוני ובין עירוני במסגרת העבודה, עבודה תחת לחץ לא מבוטל להביא את האוכל החם בזמן ללקוח, תוך כדי שיש לך עוד משלוחים אחרים להספיק, במשך כל הזמן הזה, למרות כל הסכנות, לא עשיתי מעולם תאונה עם רכב או הולך רגל.
מה שכן החלקתי, פעמיים. והוטחתי על האספלט במהירות שנעה בין 30-50 קמ"ש. יצאתי בשני המקרים עם קצת דם בברכיים, שיפשופים קלים, וכאב מינורי מכך שבאחד מההחלקות, הקטנוע הכבד כולו נפל לי על הרגל, אך לא יותר מכך.
בשתי הנפילות הללו פעם אחת לא שמרתי מרחק מרכב שבלם בפתאומיות, בלמתי בבת אחת, הגלגלים ננעלו והוטחתי על האספלט. פעם שנייה נכנסתי מהר מדי לכיכר, ניסתי לבלום שוב בפתאומיות, שוב הגלגלים ננעלו, והוטחתי על האספלט. המזל שזה קרה במהירות יחסית נמוכה, וללא רכבים מאחורי שלא היו מספיקים לבלום לפני שהייתי נרמס תחתיהם.
שתי ההחלקות הללו בעיר שחוויתי על בשרי, הן אחת הסיבות שכל כך הפליא אותי המוות של צוף ליפשיץ. לשתינו נסיבות דומות של החלקה בעיר ובתוך כיכר עירונית. אצלי זה נגמר בשיפשופים קלים ופלסטר, ואצלו....

שני המקרים שהחלקתי, נבעו משילוב של טעויות שלי וחוסר טכני נוראי במערכת abs שלצערי לא מותקנת עד היום ברוב רכבי הדו גלגלי. מעניין כמה הלוויות מיותרות המערכת הזאת הייתה חוסכת להרבה אנשים טובים שנקטלו בגלל העדרותה. רוכבים שקונים דו גלגלי ומעדיפים לחסוך כמה אלפי שקלים בודדים על המערכת במחיר חייהם, פשוט מזמינים לעצמם מצבה במקרה הרע, ובמקרה הטוב כרטיס חבר במחלקת אישפוז של בית החולים הקרוב למגוריהן. יגיע הרגע שתצטרכו לבלום באופן פתאומי, שזה יקרה, אתם תרצו abs מתחת לרגליכם.

אז אני בהתלבטות. מצד אחד, תמיד יש לי מין חשש קטן שאני עולה על הקטנוע לעוד יום של עבודה. מצד שני זה שומר אותי עירני, ומצד שלישי, שאני נכנס לרכב מוחי לא מטריד עצמו בדאגות אלו, וזה, זה הרבה יותר נחמד.
אני עובד שליח באופן זמני, עד שאם הכל יילך כמצופה אתחיל ללמוד, בשנה הבאה באוני תל אביב "אח מוסמך", אוציא תואר, ומיד אחרי זה אתחיל לעבוד במקצוע המאתגר ואבנה קריירה מסודרת למחייתי. עד אז, שליחויות זו העבודה הכי נוחה והכי מכניסה שהצלחתי עד היום למצוא.

מעולם לא רכבתי על אופנוע, רק הורכבתי, פעם אחת, על נינג'ה 250.. מאז התאהבתי קשות בנינג'ה 250, ושיצא ה300 האהבה שלי נסקה פלאים. אני מוצא את עצמי חופר מפעם לפעם בסרטוני יוטיוב עליו, ביקורות ומאמרים וחוויות רוכבים. אני מוצא עצמי יותר ויותר נכנס לפורום של פול גז המנוח , וקורא הרבה מידע על נינג'ה, אופנועים ואופנוענים בכלל. העולם הזה מושך אותי, נינג'ה זה חלום. וזה מוזר מאוד, כי זו אהבה מרחוק. שמעולם לא חוויתי באמת.