אלו לא הזיכרונות שלי

[האופנוען השקול]

זה בגלל שצפיתי בסרטון הלא מצונזר של דאע"ש שורפים את הטייס הירדני בתוך הכלוב. פתאום, באמצע הפסקת הפרסומות – הכל התחיל להסתחרר: צילומי סטילס בצבע שחור, אדום ולבן מרצדים מול העיניים. מאחוריהן, עמוק ומעורפל בממד המציאותי: מסכים המראים גרפיקה, מלל ופורנו שהחברה מתירה לשדר. שני האופנוענים שנהרגו בשדרות רוטשילד, שני החיילים שנהרגו בגבול הצפוני. פס הקול של האנס זימר מהסרט המופתי של כריסטופר נולאן "בין כוכבים" מתנגן בתוך הקסדה. הגוף רכון צמוד על המכונה, מנסה לצמצם את החיכוך מהרוח המקפיאה של הלילה.



שוכב על המיטה שלה ולא יכול להירדם. לא מרגיש פה בבית. יש תחושה שאירועי השגרה לא יכולים לחדור את קירות החדר. הבהוב האייקון הכחול של כדור הארץ מהראוטר על בקבוק היין הריק, יוצרים על הקיר רעש ויזואלי. חושב על זה שהנר שביקשה להשאיר דולק כבר מזמן כבה. להקה של סירנות מייללות חותכת את העיר ברעש שלא משאיר מקום לספק: מישהו איבד את חייו הלילה. כשהוא קם בבוקר והמים הקרים הרטיבו את פניו, הוא לא דמיין שזאת תהיה הפעם האחרונה שהוא יראה את בבואת עיניו במראה הקטנה. בעוד כמה שעות, הוא ירכב על אופנוע איטלקי בצבע אדום עם הכיתוב האקזוטי "DUCATI" על מיכל הדלק, והוא יעשה את מה שכולנו עושים כשיש לנו יותר מדי כוח בין הידיים – טעות.

לא בא לי להיות ענייני או מדויק. יורה באוטומט: לנו האופנוענים, יש שריטה. אנחנו מלאים בפוזה, חווים רבע אורגזמה כשהצד הדיגיטלי מראה 249 ומחוג הסל"ד נדבק לספרות האדומות. נורת ה Change Gear נדלקת ואנו מותחים את הרגע עוד קצת, לפני שצרחת המנוע עוברת מאלט לבריטון. האלכוהול מתמוסס בוורידים הבולטים והתחושה היא שהלילה אתה עף מגג העולם האחד למשנהו. ואז, מה שחשבת שלא יקרה לעולם – קורה. השליטה שלך על סוס הפרא אובדת. אם הגוף שלך לא היה שרוע על הכביש בשדרות רוטשילד, היית יכול להתחרט ולהגיד שמעכשיו תנהג אחרת. שאריות פיקוס נדבקות ליד המדממת שלך ומי הממטרות האפורים מרטיבים לך את הג'ינס הקרוע. האופנוע שאהבת ייזרק למגרש הגרוטאות כמו בובה עזובה בלי גפיים. מה שהייתה פעם הקסדה עם ארבעה כוכבי הבטיחות שלך, הפכה לעיסת פלסטיק שאפילו הומלס יתקשה למצוא לה שימוש.



ככה, בתפר הדק שבין הלילה רווי החטאים של חמישי, לזריחה החורפית של שישי – יספרו לאימא שהבן שלה מת. סתם, בלי סיבה. קצינה צעירה וחובש ידפקו בדלת. אבא ישפשף את קורי השינה מעיניו וייזכר שרק אתמול, לפני שעזב את הבית לעוד סבב של טיול לצפון, הבן שלו לבש מדי ב' והלך להשתין עם M16 מקוצר וטריג'יקון מעל. הטיל שפגע בטויוטה הלבנה קודם חדר את פח הרכב כמו שסכין חותכת חמאה, ורק כשראש הנפץ חדל לנוע – הוא שיחרר את רסס כדוריות המתכת. מעתה, הצפירה ביום הזיכרון תהיה אישית יותר.

את החיילים שלו הגדוד יוציא לאפטר בכדי שיוכלו לחלוק לו כבוד אחרון. בחניון של בית העלמין, שעונים על מאזדה 3 כסופה, אחד מהם ייזכר ברגע ההוא שהקפיצו אותם להתרעה בגדר והמד"סניקית יצאה מחדרו ורצה בלי חולצה למגורי הבנות. הדי צחוקם המתגלגל יתפזר בין עצי האורן התמירים והסיוטים יתחממו על הקווים. מחכים לרגע הנכון לתקוף את הנפש הצעירה. ילדים שלפני רגע צמחו להם שיערות מעל הזין משחקים באש, טובים נגד רעים.

אלו לא הזיכרונות שלי, אבל יום אחד הם יהיו של מישהו אחר.