שורה סופית[/b]
דוקאטי אמנם ויתרו על שני דגמים, אך לטעמנו מדובר בהיפרמוטארד הטוב ביותר שיצא עד כה, וזה מבלי לרכב על גרסת ה-sp. מדובר באופנוע ספורט מגניב מאוד, שמאפשר רכיבה אגרסיבית בסוף השבוע, עם קצת פחות ויתורים ביום יום, גם אם לא ממש מדובר באופנוע הכי נוח בעולם בעיר ומרחק התיור מעט מוגבל. כאופנוע ספורט אנחנו חושבים שהוא מתאים מאוד לכביש הציבורי, ויש מעט מאוד כבישים שיגרמו לו להרגיש שהם גדולים עליו.
תג המחיר של ההיפרמוטארד לא זול – 106,000 ש"ח, אך מנגד יש פה גם מערכת אלקטרוניקה וגם את הסמל של דוקאטי על המיכל. בוודאי ניתן להשיג ריגושים במחיר זול יותר, אבל אנחנו לא יכולים לחשוב על הרבה אופנועים שיעשו את אותה העבודה, עם אותו הריגוש, ובמחיר זול בהרבה, אם בכלל.
דוקאטי היפרסטראדה / אסף זומר
אני אוהב אופנועים מפגרים. משוגעים כאלה, שאתה מסתכל עליהם אחרי קטע רכיבת כסאח כשאתה עוד מזיע ומתנשף ורואה שהאופנוע מסתכל עליך חזרה, גם הוא מזיע ומתנשף, עם זיק של טירוף בפנס, מאתגר אותך לחזור לעוד סיבוב.
אני גם אוהב אופנועים פרקטיים. לא אפרוריים ומשעממים, אלא הגיוניים. כאלה שיש להם מקום למזוודות צד, בשביל החלפ"ס, הקניות או תיק האיפור של האישה בדרך לצימר בצפון. אופנוע שקופצים איתו לסידורים בעיר, לוקח אותך לפגישה בחיפה ומציע שאם אתה לא לחוץ בחזור, אולי נאריך דרך הכביש של בית אורן או נקצר דרך שביל כלשהו. שלא יהיה הכי חזק והכי גדול, אבל יתמודד בכבוד עם מה שתיתן לו, בלי לתת לך להרגיש שהיה עדיף לך אופנוע אחר למשימה. ושלא יהיה כל כך יקר, לעזאזל.
אני עוד יותר אוהב אם מצליחים לשלב בין שתי הגישות הנ"ל. זה אולי מסביר את החיבה המוזרה שלי לתמונות של אופנועי ספורט עם תיקי אוכף, או לאופנועי ספורט לא קיצוניים כדוגמת ההונדה vtr1000f או אפריליה פאלקו. הבעיה היא שלרוב קשה מאוד לשלב בין התכונות הללו, שכן בבסיסן הן די כופות נתיבים ברורים במהלך תכנון המוצר.
כך למשל, אופנוע קיצוני מצריך לרוב מתלים קשיחים, או מושב צר וקשה. כמובן שהוא צריך להיות קל, ובשביל זה חוסכים במשקל איפה שאפשר, מקטינים ודוחסים אותו. מצד שני, אופנוע פרקטי צריך ששלדת הזנב תהיה חזקה מספיק בשביל משקל נוסף, שהמושב יאפשר יותר משני פסים בסדום ערד בטרם מתן טחורים, ועוד שלל אילוצי תכנון שלא ממש מתכנסים היטב עם האילוצים בחלק הראשון של הפסקה. יש כמובן אופנועים שמשלבים יותר טוב בין הדרישות הנ"ל, כמו למשל הבציר החדש של אופנועי האדוונצ'ר הגדולים, בדגש על הק.ט.מ אדוונצ'ר 1190 והדוקאטי מולטיסטראדה, אולם הם גדולים, כבדים ופאקינ' יקרים.
בדוקאטי הבינו שיש רוכבים שרוצים בדיוק כמוני, אופנוע מפגר, אבל חבר. הם גם יודעים שיותר סביר שלקוח ירכוש אופנוע שמוצע לו מלכתחילה בתצורה מסוימת, מאשר יקנה אופנוע כסאח במטרה לשנות אותו לאופנוע פרקטי. לכן, כשהציגו את ההיפרמוטארד החדש עליו פרדר בדיוק סיפר לכם, הם גם הציגו דגם נוסף, להלן ההיפרסטראדה.
מה נשתנה ההיפר הזה?
ההיפרמוטארד הרגיל הוא, אם לומר זאת בפשטות, אופנוע מגניב טילים, רק שהוא קשה, גבוה מאוד, וכמו שאתם יכולים להבין, מעט צר אופקים. ההיפרסטראדה הוא לא באמת דגם שונה, אלא בעיקר היפרמוטארד שהעמיסו עליו תוספות למכביר ונעשו לו מעט שינויים בכדי שיהיה מסוגל להתמודד טוב יותר עם משימות תיור, מבלי להתפשר כמעט כלל על היכולת להפוך אותך לתלוי באוטובוסים למשך שישה עד 36 חודשים.
בכדי להחליף את המוטארד לסטראדה, דוקאטי ציידו את ההיפר במשקף אולסי פרי, הכידון גבה בשני סנטימטרים והמושב הונמך (גם הוא בשיעור דומה). הוא רחב ומרופד יותר לרוכב ולמורכב, שגם זוכה לידיות אחיזה כחלק משיפור השירות. את ההיפרסטראדה ניתן לקבל בגובה סטנדרטי, או כפי שאנו קיבלנו אותו – מונמך בשני סנטימטרים, וזאת על ידי קיצור הבולם הקדמי. לא תוכלו להגביהו בעתיד, שכן האופנוע מגיע כך מהמפעל.
מה שבפועל מתקבל הוא אופנוע נגיש יותר עבור רוכבים נמוכים, ועל אף שלא מדובר בגרנד-תורר, הוא בהחלט נוח יותר כמעט בכל מצב מההיפר הרגיל. כמעט, כי ברכיבה ספורטיבית המושב החדש מקשה מאוד על הרוכב לנוע על גביו, בעיקר על ציר האורך. בנוסף, למרות השיפור בתנאי המחייה של המורכב, עדיין מדובר באופנוע מעט קטן וצפוף, וזוג רוכבים גדולים עלולים למצוא את הקרבה הכפויה, נו, כפויה.
המתלים עצמם הם אותם מתלים שתמצאו בהיפרמוטארד, אולם מכוונים מעט שונה לטובת נוחות, וכן הבולם האחורי מצויד בברז נוח לכיוון עומס קפיץ, שמיש במיוחד כשעוברים ממצב קרחנת יחיד לטיול בזוג עם מזוודות עמוסות. מזוודות הצד, אגב, חצי קשיחות, פשוטות להסרה והרכבה, מכילות כ-50 ליטר ובולעות בקלות קסדה שלמה בכל צד. יש גם תוספות קטנות כמו שני שקעי 12 וולט, מגן גחון למקרה שתרצו לרדת לשביל מזדמן וצמיגי פירלי סקורפיון טרייל שיתמכו בכך במקום הדיאבלו רוסו ii בהיפר הרגיל. אלו צמיגים טובים שמספקים אחיזה מעולה מניסיוננו על מספר אופנועים, אך חיסרון שבלט גם כאן הוא חוסר משמעותי בפידבק מהם, כך שאם אין כוונות לטיולי שבילים, היינו מחליפים.
מעבר לשינויים הללו, שלדת ההיפרסטראדה מאכלסת בדיוק את אותו המנוע השמח של ההיפרמוטארד, עם אותה אלקטרוניקה ששולטת על שלושה מצבי ניהול המנוע, שמונה דרגות בקרת אחיזה ושלושה מצבי abs – רגיל, מצב שמאפשר מעט החלקה של האחורי וכבוי.
אנחנו טורחים לציין זאת פשוט כי תענוג להשתמש בכל הגאדג'טים והמצבים. יום אחרי הצילומים לקחתי את האופנוע לכביש אהוב, אבל הדרך אליו עוברת על כמה רצועות אספלט מזעזעות בחלקותן, מכוסות אבק וחול מהמחצבות הסמוכות. גשם שירד לאורך הנסיעה הפך את הכביש לחלקלק עוד יותר. אחרי תהליך למידה קצר של המשחק בבקרות ניתן בקלות להעביר, אפילו תוך כדי רכיבה, בין המצבים השונים. כביש חלק? מצב ביניים עם abs עדין ובקרת אחיזה על מצב 2. הגענו למגרש המשחקים והכביש יבש? היידה, בקרות כבויות וריח גומי שרוף באוויר.
מה שכל כך מקסים בהיפרסטראדה, היא העובדה שהוא לא מאבד כמעט כלום מהיכולות של ההיפרמוטארד. זה עדיין אופנוע מפגר שיוצא מפנייה בהילוך שני על הגלגל האחורי ונכנס לפנייה בהחלקה מבוקרת בעזרת המצמד המחליק, או פשוט נותן גזים מטורפים בכבישים מפותלים.
יש כמובן מספר הבדלים ששמים לב אליהם כשרוכבים על שני האופנועים גב לגב. המתלה הקדמי הקצר והרך יותר מסרס מעט (ממש מעט) את השמחה להרים את הפרונט על הגז. הוא יעשה זאת, אך פחות מההיפר הרגיל. אולם לי היה קל יותר להתחבר לדרך בה ההיפרסטראדה נכנס לפנייה, שמרגיש מעט יותר כמו אופנוע כביש רגיל, מאשר ההיפרמוטארד עם המתלה הארוך שלו. התחושה היא שהוא מעט יותר נייטרלי ומצריך מעט פחות דחיפה בכידון כדי להעביר אותו ממצב מאונך למאוזן. הוא מתנהג היטב על הצד, אולם התוספת של רגלית האמצע, אשר אינה קיימת בדגם הרגיל, מגבילה את מרווח ההטיה, וכמובן שחלק מהתרומה לכך ניתנת לייחוס למתלים הרכים יותר.
בעיר הוא נפלא. למרות המזוודות הענקיות, הדקיקות הכללית שלו ובעיקר בחלקו האחורי מאפשרת להשתחל בקלות בין מכוניות, והמתלים שלו סופגים היטב מבלי לשבש את דעת הרוכב. ההנמכה גם מקלה את החיים ברמזורים, ובאופן כללי הוא מאוד ידידותי בתור אופנוע עירוני, למעט החום שמבשל את ירך ימין.
אותי ההיפרסטראדה קנה. הוא שומר על 99% מהפיגור של ההיפרמוטארד, אך הופך את החיים איתו להרבה יותר נוחים והשימושיות שהוא מציע שווה זהב. זהב אמיתי, כי ההפרש במחיר נמדד באונקיות – לא פחות מ-12,000 שקלים מפרידים בין שני הדגמים, הפרש לא קטן כלל. במידה ואתם מתלבטים, שווה לבדוק אם אתם צריכים את כל התוספות או שעדיף לכם פשוט לרכוש את הדגם הרגיל ולהוסיף לו רק את מה שנראה לכם נחוץ. צריך גם לקחת בחשבון שלהיפרסטראדה יש מתחרה מוצלח מאוד בדמות הק.ט.מ sm-t, שאמנם לא מציע שום אלקטרוניקה למעט abs, אך הוא גדול ונוח יותר למרחקים ארוכים מבלי לאבד הרבה מיכולת האטרף בסגנון סופרמוטו. זו צריכה להיות השוואה מעניינת שנשמח לעשות בעתיד, אך בינתיים, אם היה לנו את הכסף להתלבט בין המוטארד לסטראדה – היינו מעמיסים את פק"ל הקפה לתיקי האוכף ונותנים בפאוואר ווילי אל עבר השקיעה.