ציטוט ההודעה בתגובהנגמר השואו וממשיכים לרכב באותו הרכב, הפעם הרחק מעבר לגשר המוסקובי, מעבר לנהר הדניפרו ולעברה השני של העיר. התנועה זרמה בקצב אחיד ובשלב מסויים העלנו קצב לכ-80 קמ"ש, שבשל זה הרגיש לי טבעי לחלוטין. לתשומת הלב כבר התרגלתי במהרה, ולמנטליות הנהיגה האוקראינית יש לי רק שבחים, היות שלכל אורך המצעד לא נחתכנו, קוללנו או הרגשנו מאויימים בכל דרך, שלי הרגיש מאוד שונה וכמובן שלטובה. בלימת חירום שכמעט גרמה לי לגרד את גלגל אופנוע ה"סטריט" שלפניי, ורכיבה שנראתה כאילו נמשכת נצח, ומצידי שכך יהיה. נוף השקיעה והגלים הרגועים של נהר הדניפרו הרחב, הרוח המכה בחזה מבעד למעיל וגרגורו הנעים של המנוע זורקים אותי אחורה לשיעורי הנהיגה במגרש בחוף הים, שרובם נעשו לאור השקיעה, ומזכירים לי שוב מדוע החלטתי להצטרף מלכתכילה לעולם הדו-גלגלי - לא בשביל להגיע לאנשהו, אלא בשביל להינות מהדרך, להריח את מה שמסביב, להיות חופשי, אפילו למספר שעות קצוב, בעולם עם כל כך הרבה חוקים.
הגענו ל-SKY-MALL בצידו השני של העיר, עיקוף קל וחנייה, תם ונשלם המצעד והלאה לחלק השני - HARLEY ROCK FEST, ה"אפטר-פארטי" של האירוע, מלווה באלכוהול משובח, קייטרינג ומיטב הלהקות המקומיות, אבל אל זה עוד נגיע, קודם יש להחזיר את המפלצת לביתה, ולכן עולים אנחנו שוב על האופנועים, שנינו - אני, ומר ויקטור פיטרנקו. אני לא יודע מה אספר עוד לנכדים שלי, אבל זה שזכיתי לרכיבה אינטימית עם האבא של ההארלי דיווידסון האוקראיני בהחלט יהיה אחד מאותם דברים. את דרכנו שמנו שוב לסוכנות, וקצב הרכיבה עלה מאותם 50 קמ"ש רגועים ברוב המצעד למעל ל-100 קמ"ש. בעודנו מגיעים לפקק תנועה (בכל זאת, אנשים עובדים שם בשבת) מביט וויקטור אחורה אליי, כמחכה לסימן. אני מאשר לו עם הראש מוכנות, ומראה מחוות זיגזג עם היד החופשית, כאומר לו "תרגיש בנוח, אני אסתדר". מתחילים להשתחל בין התנועה הזורמת באיטיות, הוא על הדיינה ואני על המפלצת הקטנה. השליטה בכלי נהפכה בשלב זה לטבע שני, ואציין כי מעולם לא התחברתי כך לכלי מקודם, לא לדו"שים, לא לנייקדים ואף לא לספורטיביים שעברו תחתיי בעבר, זה הרגיש נכון, זה הרגיש טבעי, זה הרגיש לי כאילו מאז ומתמיד הייתי על הקרוזר הקטן הזה והוא חלק ממני.
סוסי פלדה במרעה
לאחר נסיעה לא קצרה הבאנו את סוסי הפלדה הביתה ורתמנו אותם במקומות המתאימים. העברת מסמכים מהירה, המון תודות וקפיצה למושב האחורי של מכונית ה-MINI של גברת הארלי דיווידסון אוקראינה, קפצנו הביתה לזרוק את הקסדה וציוד הרכיבה המינימליסטי והמשכנו שוב ל-SKY MALL, לפסטיבל הרוק. למרות שאת תחרות החולצה הרטובה גיליתי לאחר מספר ימים שפספסנו בהיעדרנו, אתן קרדיט איפה שצריך - החבר'ה המקומיים על הבמה הגדולה עלו בזה אחר זה, מראפ-מטאל אגרסיבי באוקראינית ועד לרגאיי-פאנק שהרקיד את הרחבה, הנגנים נתנו שואו מכל הלב, צרחו לתוך המיקרופונים, הלמו בתופים, בקלידים והמיתרים כמשתתפים בקטטת בר. מאזור ה-V.I.P שבו ישבנו ראו את האירוע המרכזי דרך מסך גדול, כמעין דרך לא להתרועע עם האספסוף המקומי באזור הפתוח. לאחר שאכלנו מעט בקייטרינג האקסקלוסיבי (שרובו הורכב מלאפות, שיפודים, וסלטים. הרגיש לי מאוד בבית) המשכנו לבמה הגדולה באזור הפתוח ולאחר המון אנרגיות ו-headbanging כיאה לאירוע הגיעו הזיקוקים שסימלו על סיום היום.
הנוף האוקראיני
מבט חטוף בשעון מראה שכבר הגיע יום חדש. מעט המתנה למונית (שהספיקה לפלרטוט קצר עם אחת המקומיות) הופיעה בחנייה אופל שחורה וספורטיבית עם אגזוז משודרג ולוגו ה-TAXI האוניברסלי (ותתפלאו אך מוניות מסוג זה הן דבר דיי שגרתי שם). הנסיעה לא ארכה זמן רב, ולבית הגענו עייפים אך מלאי חוויות, בטוחים כי עם כל הקשור בהארלי ובדיווידסון לפעם הזו סיימנו, ולא היה לנו שמץ של מושג לגבי מה שעמד לקרות למחורת.
היום למחרת התחיל ככל יום רגיל. אישור מסמכי טיסה ומזוודות, הדפסת כרטיסי טיסה ויצאנו שוב למרכז העיר. שמנו פעמינו לכיוון כנסיית הלאברה הגדולה, בה התרחשה ביום זה מיסה (בכל זאת, ראשון קודש). למרות הסירוב מצד אבי וידידתו החלטתי לעלות לבד למגדל הפעמונים, שלאחר גרם המדרגות העשירי גרם לי להודות על קיומה של מעלית בביתי. כשהגעתי למעלה התגלה לפניי נוף מדהים של כל שושנת הרוחות, שחשף את גודלה העצום של העיר, מנהר הדניפרו הגדול צריחי הזהב של הכנסייה הסמוכה. משם המשכנו למוזיאון מלחמת העולם השנייה ואתר ההנצחה. הייתי מופתע מהשקט השורר במקום, כי למרות קהל לא-קטן שהסתובב בפארק ההנצחה ובינו גם ילדים היה ניתן לשמוע את פכפוך המזרקות וקריאות הציפורים.
הלאברה ופארק ההנצחה
אחרי היכרות קצרה וידידותית עם תיירים מהמולדת (איך אפשר שלא, הם היחידים ששומעים אותם) המשכנו חזרה לקריישאטיק דרך רחוב המאידן ובניין הממשלה הסמוך. במקום נגלתה תמונה קצת אחרת משאר מרכז העיר - ציורי גיר על הרצפה לציון מיקום הנופלים בקרבות, איי תנועה שהפכו למצבות מלאות דגלים וזרי פרחים, ובאנר מאסיבי לציון מאה הנופלים הראשונים בקרבות שהתרחשו כאן עד לא מזמן. אי אפשר שלא להרגיש משהו לאחר מראה שכזה, לראות את אותן תמונות של אנשים מכל הגילאים, סטודנטים, אבות, אנשים שכל חטאם היה שהעזו לעמוד במקום זה ולהפגין נגד החלטות הממשלה, ונהרגו כשניסו להוביל את מדינתם לעתיד אחר, בתקווה טוב יותר.
רחוב הקריישאטיק, שנסגר ביום ראשון לכל תנועה על מנת לשמש כמדרחוב, המה תנועה. להקות רחוב פוצחות בשיר, הורים וילדיהם מטיילים בנחת, למרות כל שהתרחש כאן, החיים ממשיכים. לאחר מספר שעות טיול ברחוב הארוך, ביניהם הספקתי לטעום וארניקי אוקראיניים אותנתיים, החלטנו לחפש את תחנת המטרו הקרובה ולהתארגן לטיסה שלמחרת. בעודנו עושים דרכנו בקהל נתלנו בפרצוף חדש-ישן שהיה מוכר לי, בעיקר בגלל מה שרכב עליו. בקצה מחסום התנועה עמד לו אופנוע תלת-גלגלי ענקי ומרשים, עמוס רמקולים וריפוד משובח, שזיהיתי מהמצעד, והציע הרכבה ברחבי העיר בסכום סמלי של מאה גריבני לאדם. בעוד אני ואבי מנהלים ויכוח לגבי ההחלטה, ניגש אלינו הרוכב החייכן ומציע את שירותיו. עם הצעה כזו, מי יכול לסרב?
תכירו, לזה קוראים פלאפל. גם אני לא ידעתי
חוגרים חגורות (כן, בלי קסדה), הנעה, הפלייליסט שנבחר? להיטי להקת QUEEN. אציין בשלב זה כי אבי, שמאז נעוריו רצה לרכב על אופנוע, מעולם לא רכב על אחד מלבד פעם בודדת במגרש חנייה על אחד האופנועים צנומי הנפח שלי בהילוך ראשון. הכימרה שמתחתינו שואגת ומאיצה בהרף-עין לכמעט מאה קמ"ש. על רקע קול המלאך של פרדי מקרוקי ושאגת הרוח מביט אני באבי והבעת פניו אומרת את הכל. מרשה לעצמי ללחוש לו "אמרתי לך" קטן באוזן, שמאושר בהנהון וחיוך. נסיעת עשר הדקות עד לכנסיית הלאברה וחזרה עברה בהצלחה, בעודי מביט בעוברי האורח המתרשמים, מרים קרני שטן גבוהה לשמיים ונשען אחורנית לשאוף את הרוח. הנהג הציע טרמפ עד הבית, אך בין העובדה שידידתו של אבי תישאר לבדה במרכז העיר ובין העובדה שככל הנראה את הלילה יסיים האופנוע עם רוכב אחר החלטנו לסרב בנימוס.
הבוקר הגיע, נסיעה חלקה לשדה התעופה בוריספול, חיבוקים, איחולים והמראה. הטיסה לארץ הקודש נראה קצרה, ובעודנו נוסעים חזרה הביתה מנתב"ג קייב נראתה כחלום רחוק, זיכרון של חיים אחרים, אך החותם שהשאירה נותר בי וישאר לזמן רב. לאן מכאן? אבי - לבית הספר לנהיגה הקרוב להתחלת המסע שלו בהרפתקאה הדו-גלגלית, ואני הלאה בחיפושים אחר חבר חדש לחיים, ככל הנראה אחד עם תנוחת ישיבה נמוכה ומנוע שמגרגר בסל"ד נמוך, ודבר אחד בטוח, קייב? I'll be back.
אני עוד אחזור, תחכי לי.
נכתב במקור על ידי duadi
