חווית טיול עם מועדון האופנועים הישראלי

[eran1100]

בעצם, בנימה זו-

״מייקל פרסם פוסט מרגש על האירוע המשותף עם בנות עמותת "משפחה אחת" ואני חשבתי שכדאי שתקראו גם אתם את מה שהיה ל Michael Faber לכתוב:

"מחד, דבר לא הכין אותי לאקורד הסיום האישי שלי ביום הזה. מאידך, במחשבה שניה לדאבוני זה לא היה ממש מפתיע בהתחשב בעובדה המצערת שכולנו מכירים מישהו בדרגת קרבה כזו או אחרת ממעגל חברתי או משפחתי שנפגע מטרור ואיננו עוד איתנו.
השכול מצוי ומבקר תכופות בינינו, מכאן שלמרות שהיו לי לבטים (מודה, לא מיד נרשמתי להתנדב), אחרי קריאה נוספת מצידו של אליקו אלג'ם כי עדיין לא נרשמו מספיק מתנדבים, נרשמתי והתנדבתי.
מדובר בארוע ייחודי המתקיים זו שנה חמישית, בה רוכבים ורוכבות מכל הארץ מתאגדים יחד עם עמותת ״משפחה אחת״ בכדי לשמח נוער, הפעם בנות ממקומות שונים בארץ, שהשכול פקד את ביתם.
הרוכבים מציידים את הבנות בציוד רכיבה שהביאו עמם, ויחד רוכבים בטיול שערך כשעה וחצי ליעדים שונים באזור הכנרת.
החיוך שעלה על פניהן של הבנות (שהיו בטוחות שמקסימום יעשו להן סיבוב בחניה כמו שכמה מהן סיפרו לי) נתן סיפוק אדיר, כך גם מעצם הידיעה שלו ורק לשעה וחצי שרכבנו יחד הצלחנו ולו במעט להשאיר את המציאות מאחור, תוך שהיא נבלעת באדי המפלט והמיית המנועים והרוח.
למרות שהעניין כואב עם כל ידיעה על נפגע מטרור, כל עוד לא מדובר באדם הקרוב לנו, ישנו מרחק רגשי. תחושה שזה לא ממש נוגע לנו. כך גם בדיעבד הבנתי שהייתה הגישה שלי לעצם הארוע כשרק התנדבתי, ואף עד לאמצעו של אותו טיול. ״אני נוסע כדי לשמח ילדים ממשפחות שכול, לתת להם להרגיש אולי בפעם הראשונה והאחרונה את חוויית השחרור שברכיבה״ הסברתי לאישתי, שסופרת לי כל היעלמות ונטישה של המשפחה בסופי השבוע לטובת האהבה האחרת שלי.
באמצע הטיול, באחת האתנחתות, שוחחתי עם מספר בנות ושאלתי לחוויות שלהן מהרכיבה, ואלו שכבר החלו להפתח יותר ולהתבייש פחות פצחו עימי בשיחה, בין היתר שאלתי מהיכן הן בארץ וכו׳. לאחר שמצאתי כי ישנו מכנה משותף לאזורים מהם אותן בנות ספציפיות מגיעות, סיפרתי כי בילדותי גם התגוררתי באחד מאותם מקומות. מיד נשאלתי חזרה על ידי אחת הבנות אם אני מכיר את השם הזה והזה, מבלי משים לאן הדבר מוביל עניתי וודאי! גדלנו יחד, אנו בני אותה כיתה! ואז מבלי למצמץ ובקול גאה עונה לי הילדה (כיתה י׳)- זה אבא שלי.
שניה וחצי ארוכות לקח למוחי לעכל את המידע,מה שהוביל מיד לאחר מכן לתחושת התרגשות במובן שאיני יודע להסביר במילים.
ואסביר רגע למידה והדברים אינם ברורים עד סופם- אביה של הילדה הניצבת מולי, והיה חבר ילדות שלי נרצח מירי באחד מארועי הטרור.
כמו ילד שמרוב התרגשות מתחיל יורה משפטים לאוויר, התחלתי לחלוק איתה זכרונות ילדות וסיפורים על אבא שלה, על זה שהוא היה הראשון מהחברה שהיה לו מחשב (קומודור 64) וכולנו עלינו אליו לרגל ועל כמה שהוא היה חבר טוב וכו׳...
לא הספקתי להאריך במילים והיא קוטעת אותי ושואלת אם אני מכיר את אחותה? לא, האמת שמאז שהתבגרנו וכל אחד פנה לעולמו, לא הרבתי לבקר את במקומות ו/או לבקר את החברים של אז הודתי. ״כי היא גם פה, תרצה שאני אקרא לה? ושוב מצאתי עצמי חוזר על אותם סיפורי ילדות בהתרגשות שאינה חודלת, מנסה לשמור על ארשת בוגרת ומבוגרת.
אותו אקורד סיום מרגש הדהד לי בתוך הקסדה לאורך כל עשרות הקילומטרים בדרכי חזרה הביתה למשפחה הקטנה שלי. רק רציתי לעשות משהו ״בקטנה״, וכל מה שחשבתי עליו היה שמזל שיצאתי לאותה רכיבה.
ואתה, אם אתה צפית שם למעלה, דע לך שהצלחת! יש לך בנות מדהימות ושמח שיצא לי להכיר אותן. זוכר אותך ולא שוכח.
ואם נשאר בכם עוד כח אחרי הפוסט הרגשני והמייגע שלי, אז אתם מוזמנים להכנס ולהציץ באלבום התמונות מהארוע בעמוד של מועדון האופנועים הישראלי."