אני מעדיף לא להסיט את הדיון הזה מהנושא, אז אנסה לענות באופן הרלוונטי לדיון הזה - על יכולות ההשפעה של האזרח המצוי.נכתב במקור על ידי קסד
נסתרות הן דרכי ההשפעה של אזרח מצוי על מציאותו בעולם הפוליטיקה המודרני, ואני לא באמת מתיימר להבין אותן. יש תיאוריות כאלה ואחרות, יש מצב בפועל.
אני מכיר רק 2 אפשרויות להשפיע - אחת דרך הכיס, שניה דרך קולות הבוחרים (וגם זה בערבון מוגבל).
המצב המצוי בפועל הוא - אם אתה לא משויך לאף מפלגה ופעם בכמה שנים יוצא לבחור, אתה בוחר בין קקי לקקי. לפעמים אחד מסריח ואחד מלוכלך, אבל הסיכוי שלך לבחור טוב שואף ל-0, ומצע המפלגה גם לא בהכרח ישקף את מה שבפועל יקרה בקואליציה שתקום.
מה כן יכול לעשות האזרח הפשוט?
- לקבוע לעצמו ערכים בהם הוא מאמין ולהיצמד אליהם. לא אוהב תנובה - אל תקנה קוטג' של תנובה גם אם הוא טעים. לא אוהב איזה ענתבי אחד - תעוף מבנק דיסקונט גם אם הוא סיפק אותך. הפעולות האלה לכאורה אין להן שום השפעה, אבל זה לא נכון - אין לזה את היח"צ, השפעה יש לזה ברגע שמספיק אנשים עומדים בעקרונות שלהם. השאלה שנשארת היא איפה להגדיר דברים עקרוניים ואיפה לא - וזאת שאלה פתוחה.
- לקבוע את הדברים שעליהם הוא מוכן להילחם גם אם זה עולה בזמן\כסף. אחת הבעיות של של המלחמה הקודמת על הביטוח, למשל, לדעתי היתה שרוב האנשים הציבו את הסף נמוך, וקשה למנוע את זה. ביטוח - זה כסף, אם אתה מבזבז הרבה כסף ע"מ בסיכוי נמוך להרוויח מעט כסף - כלכלי זה לא, ואז זה או עקרוני או לא יקרה. לא מפתיע שזה לא קרה.
אפשר להמשיך עוד, אבל הרעיון ברור, לא? אין הרבה מה לעשות כלפי חוץ, אבל אם כל אחד יעשה "לא הרבה" - דברים כן יכולים מזה, זה פשוט יהיה איטי וייראה "ספונטני". לא יהיה קשר תוצאתי נראה לעין, וזה מה שאנחנו נורא אוהבים לראות, לא?
מה אפשר לעשות בשביל להשפיע יותר?
בטח לא להתחיל לכתוב בפורום, כמו פותח השרשור הקודם. זה מיותר (ומה שאני כותב כאן - גם חצי מיותר). אם ניכנס לזה טיפה - אני לא מבין מי הכניס לצעירים לראש את הרעיון ההזוי ש"זעקה ציבורית" עושה משהו למישהו. זה עושה אך ורק כשזה מתוקשר ומהווה מקפצה פוליטית או הזדמנות עסקית, אחרת זה לא עושה כלום. נראה לי שזה סוג של "לחם ושעשועים" מודרני, אמצעי נחמד לתת לאנשים לפרוק אנרגיה ולחשוב שהם עושים משהו.
פותח השרשור ההוא בטח עדיין חושב ש"הפגנת המיליון" זה מיליון נשמות טהורות שבאו למחות מרצון עצמאי, וגם האומנים שהופיעו שם באו מתוך עקרונות חזקים, ועצם ההפגנה זה מה ששינה למישהו משהו. תקשורת - זה כסף, ארגון אנשים - זה כסף, אפילו בניית תכנית להפגנה זה כסף, אם רוצים שזה יהיה מתוקשר ויבואו מלא אנשים. מאיפה יבוא הכסף? רק ממי שזה משרת אותו. אם היה מיליארדר מצוי שהיה מוכן לממן את הפגנות האופנועים כמו שמימנו את ההפרעות של 2011 - היינו רואים הפגנות של אופנועים יומיים בשבוע למשך חודשים אד שהדברים היו זזים, היינו רואים הפגנות של עשרות אלפים כלים כל שבוע, היו כבר משכנעים מספיק אנשים שכדאי לשרת את הציבור הזה. אבל הציבור הזה לא מעניין אף מיליארדר מצוי, ולכן הדרך הפיננסית לא מובילה לשום מקום.
הדרך האלטרנטיבית היחידה היא להשפיע על אישים פוליטיים, כי שוב - גם פוליטיקה מורכבת מיחידים שעושים כך ולא עושים אחרת, עם עניינים עקרוניים משלהם ואג'נדה פרטית משלהם. להשפיע על איש פוליטי ניתן, שוב, או ע"י הזדמנות עסקית שתקדם אותו בעיניי מפלגתו\ממשלתו\וכו' (ואופנוענים זה לא הזדמנות עסקית, אפשר לנסות להוכיח עד מחר כמה אופנועים זה טוב, אבל כלכלי באופן ישיר זה לא ובשביל להוכיח שזה מועיל באופן עקיף - ע"י חסכון העלויות במשק - צריך להתאמץ ואולי גם זה לא ייצא), או ע"י כח בחירה (וכאן היה מרוכז ניסיון ההתפקדות שנכשל).
אחרי שממצים את האפשרויות להשפיע על הסביבה באופן ישיר - נשארות האפשרויות להשפיע על הסביבה באופן עקיף. לעבור עיר, לעבור מדינה, וכו'. גם זה לא טריוויאלי, לא נגיש במיוחד, וכו'.
אבל בוא נגיד שמיצינו את כל אפשרויות ההשפעה האלה ושום דבר לא יוצא - לא כללי, לא אישי, כלום. עכשיו, נניח שאני מסכים איתך שיש מציאות שלא ניתנת לשינוי והיא לא משהו. האם לבכות עליה זה מה שיעזור? איך ולמי? מחקרים פסיכולוגיים אומרים שזה לא עוזר, אלא מזיק. וההיפך - קבלה של מציאות מחורבנת הופכת אותה לפחות מחורבנת. דן גילברט נוגע בזה לא רע, זאת ההרצאה האהובה עליי במיוחד, אבל יש לו גם חומר יותר מכוון לדיון הנוכחי. בטוח שכבר יצא לך לראות. הכוונה היא שגם אדם שנמצא במציאות נתונה, בונה את ההשקפה שלו על המציאות הזאת באופן לא אובייקטיבי ואין שום טעם לשאוף לאיזושהי אובייקטיביות, כי היא לא באמת קיימת.
נראה לי כתבתי מעל ומעבר. לא שזה ישכנע אותך לחשוב חיובי, אבל לך תדע. צריך לחשוב חיובי, לא?
ציטוט ההודעה בתגובה