סיפור קצר, אבל עם מלא מוסר השכל, קשור לנושא ואמתי.
עת השתחררתי (משירות צבאי מלא) בשנת 1987 (כן כן, הייתה שנה כזאת ילדים)
החלטתי החלטה אמיצה, לעשות משהו בקשר לעתיד שלי, כיוון שאין לי הורים עשירים
והחברה שלי (היום אישתי) באה ממעמד אקונומי זהה, החלטתי במקום לקנות כרטיס
פייס כמו שהייתי עושה בכל יציאה לחופשה, לעשות מנוי לפייס.
היום (2016) פרט למס' זכיות קטנות מאד, אראלה אינה מתקשרת ואפילו לא זכיתי
בפרסי ניחומים של סופ"ש איזה ארץ נכשלת באירופה.
בשלב מסוים כשעשיתי הערכות כלכלית מחדש, התשלום החודשי למפעל היה אחד מהמועמדים
לרדת, אבל זובי (!) אותי הם לא ישברו,
אני אמשיך לשלם על כלום ואעביר את כרטיס הזהב שלי ירושה לילדים אחרי מותי.
וכן אני יודע כמה שילמתי במשך השנים, הק אפילו כשמתקשרים להתלונן (ואני מתלונן סידרתי) מקבלים
פרט לכרטיס ארוחת בוקר זוגי פיצוי (שמעולם לא ניצלתי) גם פירוט של כמה כסף זרקתי וכמה כסף "הרווחתי".
אני דפוק, אבל אופטימי!
ציטוט ההודעה בתגובה