שנה על הכביש - סיכום שנת רכיבה ראשונה

[TundraOG]

היי חברים.
לפני שנה וקצת הגיעה לה החלטה קצת לא שגרתית - רשיון לאופנוע. הייתי בתהליכי חיפוש למורה נהיגה לרכב, כשלקוח על מה שבמבט לאחור ככל הנראה היה ימאהה R3 סקרן אותי מאוד וכשהבנתי עד כמה פשוט להוציא רשיון לאופנוע ביחס לרכב, זה העלה חלום חדש-ישן, מגיל 16 בערך, בו הדבר היחיד שרציתי היה לרכב על אופנוע ספורט צהוב, אבל כל מורי הנהיגה לימדו על קטנועים ובעקשנות הטיפשעשרה הצהרתי ש"בחיים לא אעלה על קטנוע".

אופנוע - חלום חדש-ישן מגיל הטיפשעשרה

קפיצה ללפני שנה, שיעור נהיגה ראשון, במקום האופנוע האדום שעומד בחניה מוציא המורה קטנוע קטן עם הכיתוב "יBeaver" לצידו, זורק לידיי קסדת 3/4 ואומר לעלות על הקטנוע מאחוריו. הרכיבה הראשונה - חוויה שאי אפשר לתאר במילים חוץ מהעובדה שהחזקתי בידיות המורכב כאילו חיי היו תלויים בזה. 20 הקמ"ש הראשונים במגרש הרגישו כמטוס סילון, השיעורים באו בזה אחר זה וגם לאופנוע האדום הגעתי, ובטסט השני נחלה ההצלחה ועליתי על הכביש כנהג חדש.

לוסי וכבישי הדרום - האהבה הראשונה

כמובן, כל רוכב אינו רוכב בלי אופנוע. ופה מגיעה האהבה הראשונה - לוציפר, או "לוסי". מכפר יונה, עם אגזוז שמעיר את השכונה הסמוכה, צבועה בזהב ושחור ועם יותר בעיות מהאקסית הממוצעת, רכשתי את האופנוע הראשון - הונדה CBF250. את מבוקשי השגתי, אופנוע "ספורט" צהוב, אבל החלום התגלה כסיוט - בעיות קומפרסיה, קרבורטורים סתומים, סלילים גמורים, מערכת חשמל חצי-עובדת ואגזוז מפורק מבפנים היו רק קצה הקרחון, ולא פעם הייתי צריך לגרור ברגל את האופנוע מקצה העיר מספר קילומטרים עד הבית (ומכאן השם "לוציפר"), אבל כל פעם שהאופנוע הניע - בחנתי את הגבולות שלי. נסעתי רחוק יותר, ורחוק יותר. לי - זו הייתה תחושת החופש המוחלטת, לעלות על האופנוע ולצאת לכביש, בלי יעד, בלי מטרה, רק בשביל החוויה, בשביל לראות את העולם ומה מסתתר מעבר לפינה הבאה ולא הריגוש שבה. עשרות הקילומטרים הפכו למאות, ואת צפון הנגב הכרתי ככף היד, מהכבישים הסלולים עד לכורכר והיערות, האופנוע לקח אותי לכל מקום.

כשהרוכבים היו מפלדה והאופנועים ספק מפלסטיק ספק מאלומיניום ממוחזר

בשלב מסויים כמות הבעיות עלתה על כמות ההנאה. השקעתי בכלי קרוב לסכום הרכישה ולא הייתי קרוב ליישור קו מלא, לכן בפרוטות זעומות הצלחתי למכורו ואת הכסף שמתי בצד והתחלתי לחסוך. הספקתי בזמן זה לטוס לאוקראינה ולהשתתף במצעד הרכיבה של מועדון ההארלי-דיווידסון האוקראיני, בעודי רוכב על ספורטסטר 883 מפלצתי (וזאת אחרי כחצי שנה על 250 קטנטן, כן?) שהרגיש בכל פניה כאילו יש לי דייט עם אמא אדמה ואני מאחר לפגישה, ודגל ישראל מתנופף מאחור (חוויה שאפשר לקרוא עליה באשכול אחר ומאוד מפורט באתר).

רגע פטריוטי - שיירת סוסים שחורים ודגל אחד כחול-לבן

לאחר הספורטסטר - הבנתי שהכלי הבא לא יהיה בנפח 250 סמ"ק. התרגלתי למרחקים ארוכים, ולמרות שההונדה יכלה להתמודד עם כבישי הפריפריה והדרום, שבהם הגבלת המהירות הייתה לרוב 90 קמ"ש, אם רציתי לראות עוד מהארץ ידעתי שאצטרך לעלות בנפח, ולאחר שלילה של מספר כלים שספק-התאימו-ספק-לא-התאימו לדרגת הרשיון שלי, המסקנה הייתה ברורה - סוזוקי GS500. החיפוש החל, וכלי אחר כלי התסכול נהיה גדול יותר, ערימות חלודה על 2 גלגלים עם מחיר מאוד לא הגיוני ובעלים שטענו שבמצב טוב יותר אין בארץ, הייתי קרוב ללוותר, ואז - מצאתי אותה.

הגברת הראשונה - ליידי "היה לי כזה פעם" סקארלט

העסקה עברה במהירות מדהימה, בדקתי לבד כל דבר באופנוע - בעיקר משום שאינני סומך על מוסכים וגם כי חוויתי בערך כל דבר שיכול להשתבש באופנוע, ולהפתעתי - לא היו שום הפתעות. העברת בעלות, שלום לך "סקארלט". אני מודע לכך שאופנוע הוא זכר, אך בשבילי - האופנוע זו הגברת הראשונה, הפרטנרית לטיולים, הסוסה המתכתית שלי (שזוכה לליטופים עם מיקרופייבר כמובן). עם סקארלט - התחלתי להרחיק עוד יותר, דרומה וצפונה. תגידו מה שתרצו על ה-GS500, לטעמי זהו אופנוע מדהים בפשטותו שבשמחה יקח אותך לכל קצה של הארץ הקטנה שלנו, ומי שאמר שלאופנועים ישנים יש "אופי" - צדק בגדול. יש בקרים שהיא רוצה להישאר תחת הכיסוי ולא להתעורר, וכמו סוס עבודה טוב צריך להאכיל אותה בשמן מדיי פעם, אבל ברגע שלומדים להכיר את האופנוע - כל השאר "צ'יפס".

שני גלגלים, מנוע מפמפם באיטיות ודרך פתוחה - אופנוענות טהורה במיטבה

במהלך שנת הרכיבה למדתי להכיר עולם מופלא וקהילה נהדרת, ומצד שני היו פעמים שהרגשתי שאם אופנוענות זו אחווה אז כנראה אני בן יחיד. הכרתי חברים חדשים שהפכו קרובים וחלק לא קטן בחיים שלי, שסביר להניח בחיים לא הייתי מכיר לולא האופנוענות. אני מתגאה בהיותי אופנוען, אני כואב כשרואה אחד משלנו בתאונה ומתרגש כשיוצא דגם חדש. אני מנופף לכל אחד, בין אם הסופרספורט הכי מהיר או השליח הכי לחוץ, כל עוד יש לו מנוע ו-2 גלגלים בין הרגליים. אני משתגע כשלא עולה יותר מיום על האופנוע ומתרגש מחדש כמו ילד קטן כשהסל"ד עולה בזינוק מרמזור. אני חי ונושם את התחום ולא יכול לראות את חיי בלעדיו, לא עכשיו ולא לעולם.