משולש אהבות ביום שישי אחד של היי

[אביעד אברהמי]

יש לי שלושה תחביבים עיקריים בחיים: אופנועים, צילום וריצה.

על אופנועים אין צורך להרחיב. כל מי שגולש פה באתר רואה לבד.

עם צילום התחלתי מגיל מאוד צעיר. פחות או יותר בגיל 10 התחלתי ללמוד צילום בבית הספר היסודי, נתפסתי, והתחביב הזה הפך לחלק משמעותי בחיים שלי. במהלך השנים התפתחתי, אבל פחות או יותר אחרי הצבא נאלצתי להפסיק עם זה (זמנית). עמדתי בצומת שבו הייתי צריך להחליט איפה אני שם את מעט הכסף שהיה לי – באופנועים או בצילום. בחרתי באפשרות הראשונה.

אבל החיידק הרדום היה שם תמיד, ובשנים האחרונות חזרתי לצילום, גם במסגרת העבודה בפול גז וגם באופן פרטי. למזלי הטוב, אני עובד לא מעט עם טובי הצלמים בארץ ובעולם, ולומד מהם המון, כל הזמן. תענוג.

הריצה אצלי היא קטע. גיליתי אותה במקרה, גם כן בגיל בית הספר. בריצות 2,000 וכאלה תמיד השתרכתי מאחור עם החבר'ה, אבל באחד השיעורים, במסגרת ריצת 2,000, פשוט שחררתי קלאץ' וסיימתי ראשון. אחר כך צבא, שם עשיתי 6:40 דק' ב-2,000 מ' במסגרות בר-אור, אבל אחר כך שוב עזבתי את זה. נו, בגלל האופנועים.

ב-2009 חזרתי לרוץ. בהתחלה כדי לשפר את הכושר והסבולת לצורך רכיבת אנדורו, אבל מהר מאוד נתפסתי לעניין והתחלתי להתאמן באופן ממוקד (ורציני) לתחרויות ריצה למרחקים ארוכים. זמן קצר לאחר מכן הצטרפתי למועדון ריצה ירושלמי של חובבים-אבל-רוצחים, והאימונים (ויחד איתם התוצאות) השתפרו מאוד. השיאים האישיים שלי הם 17:51 דק' ל-5 ק"מ, 36:47 דק' ל-10 ק"מ, 1:18 ש' לחצי מרתון ו-2:46 ש' למרתון.

השנה, לראשונה ב-6 השנים האחרונות, לא רצתי במהלך העונה. השבר בברך ביוני שיבש את תכניות הריצה לעונה, וראיתי מהצד את חבריי לקבוצה עוברים את העונה שלב אחרי שלב. מצד אחד זה מתסכל, אבל מצד שני – מלמד. נותן פרספקטיבה.

ואז הגיע רגע השיא של העונה – מרתון טבריה שהתקיים בשישי האחרון. אל המרתון הזה אנחנו מתאמנים בקבוצה במשך חצי שנה, והוא אירוע השיא, הדובדבן שבקצפת, של העונה כולה.

לרוץ אני לא יכול, אבל אני חייב להיות עם החברים בקבוצה ברגע השיא שלהם ושל המועדון. לכל אורך העונה היה לי ברור שאהיה שם. השאלה הייתה רק איך.

בחרתי לשלב את שלוש האהבות שלי ליום אחד. לרכב על מסלול המרתון על-גבי אופנוע (ב.מ.וו F800GSA החדש – בקרוב המבחן בפול גז...), ללוות ולעודד את החברים מהמועדון, ולצלם.

את הפינה סגרו רונן טופלברג ותומר פדר, שני צלמי-העל המוכרים לכולנו כצלמי מוטוריקה מהמובילים בארץ. שניהם גם הבעלים של 'ראנר סקאנר' – צילום אירועי ספורט וריצה עם אפליקציה שמעלה תמונות אוטומטית לפייסבוק של כל מתחרה. הם הוסיפו אותי לצוות הצלמים הרשמיים של המרתון וארגנו לי תג עיתונות ותו מעבר חופשי לאופנוע, כך שיכולתי לרכב חופשי על המסלול.

החוויה הייתה אדירה. לרכב על מסלול המרתון הלוך-חזור, לראות את החברים לקבוצה נלחמים כמו אריות כנגד הרוח, מגיעים לשיאים, לרכב לידם בשקט, בלי להוציא מילה, רק להיות שם. אני יודע מה הם מרגישים, אני יודע כמה זה קשה להם – במיוחד ב-10 הק"מ האחרונים, ואני יודע כמה זה עוזר כשיש מישהו לידך. בזכותם חוויתי את המרתון בעוצמה לא פחות גדולה מלרוץ אותו.

גם צילמתי לא מעט. לא רק את החברים מהקבוצה – שזכו לאלבומים גדולים באיכות טובה, אלא גם את שאר המתחרים. התמונות שצילמתי עלו בימים שאחרי המרתון לאלבומי הפייסבוק של המתחרים, לפי מספר החזה שלהם.

כבר יצא לי לשלב אופנועים וצילום - משני הצדדים - מאות פעמים. שילבתי גם ריצה וצילום, ואפילו אופנועים וריצה (להגיע לאימון על-גבי אופנוע, לגמרי נחשב שילוב אהבות!), אבל זו הפעם הראשונה ששלוש האהבות שלי – אופנועים, צילום וריצה – משתלבות ליום אחד, דחוס ומרוכז, עם אנרגיות מטורפות. איזה היי!


סלפי של רגע לפני הזינוק (צילום: תומר פדר)


עם המובילים, ברבע הראשון של המרתון


אחת מתוך 1,000 התמונות שצילמתי - חברים לקבוצה נלחמים ברוח. ברקע - החרמון