פינת הנוסטלגיה של השושנים-הוספה סופי-סיפור אהבה שלא נגמר.

[השושנים]

[השושנים]

היום זרחה שמש נהדרת בחוץ ולוח הזמניים שלי התפנה במקצת, וזה היה בדיוק הרגע לו חיכיתי בסבלנות. פרקתי את שעון הספידומטר ובדקתי את החיבור מאחור, תקין. פתחתי אותו על מנת לבדוק את מצב הכבל הפנימי, גם הוא היה במקומו...מוזר, משיכה קלה של הכבל מתוך השרוול פתרה את התעלומה, הכבל קרוע! זהו עכשיו צריך לאתר אחד חדש, למצוא עוד זמן ולהרכיב מחדש.
לפנות בוקר את השקט מפלחת באחת האזעקה של הסובארו, האזעקה שמעולם לא אכזבה אותי, מבט מהיר דרך חרכי התריס מגלה רכב מסחרי גדול מונע במרכז הרחוב ושתי דמויות כהות, את האקדח מצאתי בשניות, את נעלי הבית כבר לקח לי יותר זמן... ירידה זריזה במדרגות תוך שיחה בהולה לתחנה ובקשה לשלוח ניידת לחסום את היציאה מהרחוב...חריקת צמיגים מכיוון החנייה מבשרת לי בתחושה של החמצה כי אולי קצת מאוחר מדי, יציאה שפופה לכוון הגיישה ממבט ראשון נראת שלמה, אין כבר זכר לרכב המסחרי צליל מנוע הניידות מהדהדים בכל השכונה לפחות הגיעו מהר...בדיקה מדוקדקת של הסובארו אינה מגלה דבר מוזר, האזעקה הזו מעולם לא קראה לחינם...סריקה של המכוניות האחרות עם השוטרים, שיחות סרק על המצב וחזרה הביתה, אולי נתפוס עוד שעת שינה, למחרת בבוקר יציאה ללימודים ברבע לשבע, אני על יד סופי, מבט לעבר המנעול והעסק מאמש מתבהר...מישהו ניסה לחתוך את השרשרת, והסובארו הנאמנה שחנתה מטר מסופי הצילה את אחותה החורגת, ההשערה אחד מהגנבים נשען חזק מדי על הסובארו אה... מצאתי גם את המברג ומגזרי התיל ששימשו את הגנבים-עכשיו כבר יש לי שני שרשראות מחוסמות ושני מנעולי רב בריח כבדים...אם אני מאבד את המפתחות רק חומר נפץ יעזור לי.

[NAOR2207]

ווספה גיבורה מתחבר לתמונה
האדם שבטנק ינצח

[השושנים]

בוקר סתווי, האוויר כבר מתקרר והחזאי מדבר לו על גשם, סופי ואני נגשים לטסט באיחור של יומיים, התנעה פשוטה וקלה, אולם סופי מעשנת, פרט לעשן אין סימן לגמגום או חוסר במשיכה, הבנתי מיד שהיא נוקמת בי על היומיים שהקדשתי לשמנמנה.
כפיצוי טיפלתי באור הברקס שלה לקראת המבחן השנתי, ויחד נסענו לדואר לשלם אגרה, בתום העלייה הפסיקה סופי לעשן, וחזרה לתפקד כקדם, אני מיחס זאת לדלק 95 שתדלקתי אותה בחוסר ברירה. בטסט עצמו ביקשו ממני חתימה שאישור הברקסים זהה למקור, אלה מה, המוסך מרוחק מאוד ממקום הטסט ומאוד לא התאים לי הסיפור, נגשתי לאחד הבוחנים שאוהד את נושא האספנות ויחד פתרנו את הבעיה! סופי עברה את הטסט ללא מצמוץ אור! משם נסענו להציק ליעקב, וסופי עברה ניקוי אוויר! אנטנה לחיפושית ווישרים בוש לגיישה והביתה להמשך היום-סתם שעתיים של בוקר

[השושנים]

[השושנים]

לקחתי את סופי לטייל במחוזות ילדותי, קצת מוזר לדבר על כך, כיוון שהורי עדיין גרים בבית סמוך לבית בו נולדתי ואני נימצא באזור המון, אבל הרכיבה על סופי במקומות שהיו נוף ילדותי, רק במטרה לאתר זיכרונות ישנים, והגעגוע לאותם ימים רחוקים, העביר אותי לזמנים אחרים. השכונה בה גדלתי, תלפיות הישנה, הייתה מלאה אז בבתים צימודי קרקע, גדלתי כמה בניינים מביתו של הסופר ש"י עגנון, וחצר ביתו הייתה אז מגרש המשחקים שלנו. אמי מספרת שהסופר בערוב ימיו, היה יוצא מביתו ונפגש עם האימהות הצעירות והעוללים והיה מכירם בשמם! עד היום זכורה לאמי התמונה בה מלטף עגנון את ראשי ואומר לאמי "מאין לבחור הצעיר הזה שפה עשירה שכזו", אחד הדברים המרגיזים אותי היום, שאז לא חשבו לצלם מעמד שכזה. השכונה שינתה פניה ומבתים צמודי קרקע הפכה למפלצות נדל"ן מכוערות, המנצלות כל פיסת קרקע חשופה עד למטר האפשרי האחרון, השדות בהם רצתי ונפצעתי, לכדתי נחשים וצבים, המקומות בהם שיחקנו כדורגל, סטנגה, נקודות המפגש והמחבוא שלנו. והמקומות בהם אחזנו ידיים רועדות מהתרגשות בידי הבנות...כולם נעלמו. בריכת גני יהודה או מלון דיפלומט בשמה הנוסף בה עברו להם בחטף ימי החופש הגדול, הפכה לשלד גדול ומכוער עליו תיבנה הקונסוליה האמריקאית החדשה. רעש המנוע של סופי מהדהד מקירות הבתים, מנסה לזהות שמות רחוקים קולות וריחות, עץ התות עומד לו עדיין, עקר מפירות, ובכלל לא בטוח שמישהו טרח וטיפס עליו בשנים האחרונות לאכול מפרותיו המתוקים, ולהכתים את החולצה בכתמים אדומים שאינם יורדים בכביסה. זיכרונות כואבים מאלה שהלכו ואינם, האנשים שפגשתי יום יום והיו מזכים אותי בחיוך או מבט זועם על שהטרדנו מנוחתם בשעות לא שעות...נסענו שוב את הדרך מבית הספר היסודי עד לבית ועצרנו במקומות בהם היינו נוהגים לעצור לרגע לשבת ולצבור כוח לפני העלייה הגדולה, עברתי בין בתי החברים, שהיו גם ביתי השני שהיום מתגוררים בהם זרים שאינם מכירים את שמי, תחנות האוטובוס שינו מקומם, והרחובות הפכו לעמוסים וחד כיווניים...אפילו המטעים של קיבוץ רמת רחל, בהם היינו ממתיקים את שפתינו בתפוחים עסיסיים, דובדבנים, ושזיפים הפכו מזמן לווילות לעשירים, חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי את אותה תחושה, שלוותה אותי כילד עת הסתובבתי בשכונה ועשיתי בה כבתוך שלי, הפניתי את הכידון של סופי חזרה למציאות, וחזרתי הביתה... "הייתי פעם חלק מהנוף, היום אני אורח!"

[השושנים]

[השושנים]

תודה

הרצון התמידי והחיפוש אחרי האפשרות להרוויח עוד כמה כוחות סוס העלה בי את השאלה, עד כמה, עד לאן, וכמה נמוך לרדת? המחשבה פגעה לי בעצב חשוף, כרייסר בעברי וחובב מהירות ונהיגה, התחושות והעוצמות שבעת הנהיגה על סופי, הן אחרות לגמרי. כמובן שעיינתי בעשרות אפשרויות למצות את מנוע המקורי של סופי עד תום והשמות הנוצצים מאלוסי פיולי ואחרים כיכבו מעל מסך המחשב שלי שעות נוספות. עשרות סוגי בלמים בולמים ראשי מנוע גירים ואגזוזים התרוצצו במוחי הקודח, במיוחד בשעות הנהיגה וברגעים שאמרתי לעצמי שהייתי מאוד רוצה עכשיו עוד כמה סוסונים למטה במנוע, אם זו עולה וצפה תמיד ההכרה במהות הרכיבה על כלי שיוצר כאשר הייתי אני בן ארבעה בלבד, בפשטות שלו, ביעילות. דומה כי הפשרה האפשרית היחידה בין השמירה על המקוריות המשמימה והאטית, לבין הצורך והרצון למשהו קצת יותר אנרגטי, מוביל אותי בטבעיות לימיה הראשונים של הווספה ואל שנות החמישים והשישים העליזות, מסתבר שהרצון שפעפע ברוכבי האופנועים אז אינו שונה במאום מאלה של היום, ותמיד נמצאו משוגעים לעניין שמצאו אין ספור פתרונות והמצאות לנושא, כבר אז היו קיימים ערכות שלמות לשיפור ולעידוד העניינים, ויאגרה להמוניים אם תירצו...עיון באתרים לשיפורי מנועי הווספות, מציע היום, סט שיפורים קלאסי ממש כפי שנימכר אז בשנות השישים והשבעים והמיועד לכלים ששרדו ועדיין מעוניינים בקצת פילפל, היתכן שנמצאה הפשרה שתתקבל אצל חובבי השיפורים וחובבי השימור כאחד. (הערת מחבר מאוחרת-בשיחה עם חובב וספות איטלקי הוחלט להשאירה במצב מקורי מהרבה סיבות, רובן נוסטלגית).

[השושנים]

גשם זלעפות, לא רואים ממטר, וכל שלולית בכביש מינימום תעלת למאנש, סופי עומדת בגבורה בכל זאת, יציאה מוקדמת בבוקר, ופגישה כואבת עם רופא השיניים, סופי ממתינה בסבלנות למטה, משם ממהרים לכותל, כוננות בעקבות החפירות בהר הבית, הנסיעה בתוך החומות תמיד מעניינת פי שתיים כאשר אני על גבה של סופי, ובתוך המנהרה הצליל של סופי מהדהד במוזיקה נפלאה, כמתוך סאבופאר ענק, אנשים מפנים לי את הדרך, אפילו השומר של הכותל מפחד להוציא אפו מחוץ לבקתה ומאפשר לנו להיכנס עד לנק' המשטרה ללא בעיות. סופי חונה מטר ממני וממתינה, לכל מי שעובר במקום יש הערה או סיפור מעניין 1930 אחרון השערים נסגר בהר הבית, הגשם לא הפסיק לרגע, בדרך חזרה למגרש הרוסים, כל הרמזורים אדום, בוחנים את עמידות החרמונית שלי. 0645 בוקר ערפל וחושך צלמוות לא רואים ממטר, כאילו מישהו מחק את הנוף והשתיל אותנו במצגת פוטושופ ענקית ברקע אפור חלק אני סופי וכל ה-6V של הפנס הקדמי, קצת לפני הבית על גבול מדבר יהודה התמונה מתבהרת קצת וקרן שמש בודדה מתחילה להאיר את הדרך, קר ורטוב, מתי יבוא כבר האביב?
תקלה (?) ראשונה, היום בבוקר, אבל ממש בבוקר, שרובכם עדיין הייתם מתחת לפוך ולתנור המחמם, החליט הספידומטר של סופי לפצוח בשביתה איטלקית, לאחר שהתעלמתי בהפגנתיות זמן מה, מרשרושים מכיוון הכניסה לשעון. להגנתי אומר שאף אחד לא פותח פנס ראשי בקור של ירושלים בשבועיים הכי גשומים בשנה, ולצורך הנסיעה מספיק לוח שנה ואין צורך אמיתי בספידומטר. אבל מספיק בתקלה זו בשביל לעצבן אותי על הבוקר. לפני כן הספקתי עוד לצבור 80 ק"מ ביום אחד, חלק גדול מהנסיעה בזוג! כשהגעתי הביתה לא היה לי ממש חשק לבדוק מה קרה לו ולכן יאלץ הספידומטר הנכבד להמתין עד שאמצא זמן עבורו.

[השושנים]

התעוררתי בבהלה... צריך להתקשר דחוף לחברה ולהגיד להם שאבא לא מוכן לתת את הפיאט לנסיעה לים, היה לי קצת מוזר שהרדיו לא העיר אותי כמו תמיד לצלילי להקת תיסלם... רגע, מה עושה פה הכלבה הזו שמכשכשת לי בזנב, והחדר הזה, והאישה לצידי. וואו מסתבר שלחוסר שינה יש את ההשפעות שלו... דווקא היה יכול נחמד לנסוע עם החברה מהשכונה שוב לים בפיאט 131 סופר מרפיורי של אבא, כשצללי עין הנמר בוקעים מהרוסטאר 7000 הישן והטוב...שמיים בהירים בוקר פנוי פחות או יותר ומיכל מלא, לא צריך יותר מזה...מחכה בקוצר רוח לסיום שעת העוצר, כמה סידורים והבוקר שלי, צריך להגיע לקישלה למסור משהו ומשם הכל פתוח, אני מאוד אוהב להסתובב בעיר העתיקה, מעיר את סופי ומפליגים לדרך, חולפים ליד השכן החדש ישן, מסתבר שגרתי בסמיכות לסלברטי ידוע ומשפחתו, ששכבו להם בשקט באלפיים ומשהו השנים אחרונות, דווקא משפחה טובה הייתה לישו, שקטים למרות שדווקא בשמו נרשמו תקופות אפלות בהיסטוריה העולמית.....
ממשיכים בדרך חברון הפקק הבלתי נמנע, עבודות הרכבת הקלה פוקקות את ירושלים וכבר עלו בחיי אדם, לסופי הקיצורים והפתרונות משלה לפקקים, ואנו כבר בירידה לבריכת הסולטן הדורמציון נוצצת לה מימין ומשמאל ימין משה ומשכנות שאננים, בשער יפו אני מוריד שני רגלים לקרקע הרצפה העתיקה מרוצפת באבן ירושלמית, והגשמים גרמו לשקיעת האבנים ולהפרשי גובה שגורמת לסופי להרגיש כמו אחרי מסיבת פורים עליזה במיוחד, והצמיגים הסיניים לא מצליחים למלא תפקידם ביעילות ונדרשת לא אחת התערבות הרגל האנושית למניעת נפילה מביכה במיוחד. הכניסה לקישלה, מסתבר ששכחו להודיע על בואי והשומר מסרב לאפשר לי להיכנס עם סופי פנימה, סופי לא מרוצה בעליל, אבל השומר מבטיח להשגיח עליה האופן אישי, נכנסים לבניין האפל, אי שם בשנות הארבעים ישב סבי ז"ל בבית המעצר ממש כאן, לאחר שסירב להסגיר את אחיו לוחם האצ"ל, כעשרה ימים ישב בתא מוכה פשפשים וכינים כשאיש בבית לא יודע היכן הוא, וכשחזר סוף סוף הביתה סירבה סבתי להכניסו לבית, לא לפני שיפשוט בגדיו בחצר המרכזית ורק לאחר ששרפה את בגדיו, ושטפה את סבי בחצר בצינור, בחודש פברואר קר במיוחד, גילחה את שערות ראשו הורשה סבי להיכנס הביתה לכוס התה הראשונה שלו מזה זמן רב, כמה ימים מאוחר יותר תפחה באופן מפתיע קופת האירגון בסכום ענק, וסבתא לא הבינה כמעט עד יום מותה לאן נעלמו החסכונות והכסף ששמרה לימים גשומים, זו הייתה נקמתו של סבי ז"ל בבריטים. היום התאים כבר נראים אחרת, והיומנאי מדבר עברית מתובלת בערבית גרונית...וסבא עליו השלום מחייך אלינו מלמעלה.
עובר על יד חצר הסוסים ואומר שלום לקצין הפרשים במקום, משלים את המשימה ושוב אנו חופשיים לדרכינו, סיבוב בתוך החומות לפינות החמד הנסתרות ברובע היהודי, קצת בייגלה ערבי, כעק כפי שסבתא שלי ז"ל הייתה קוראת לו, והביתה סופי מפמפמת לה במרץ מרוצה בעליל מהטיול והמראות.

[השושנים]

"למה אתה נוסע מכאן?" שואלת זוגתי שתחייה, לנשואים שבניינו ברורה המשמעות המסוכנת של השאלה וחשיבות בחירת התשובה הנכונה, למען הרווקים ארחיב, אין זה שיקירתך מתעניינת באמת, למה בחרת בדרך זו אחרת, השאלה אינה אלה ביקורת נסתרת על דרך הבחירה, העוטפת בתוכה גם פרשנות אישית, ואי הסכמה כללית לגבי דרך התנהלותך בחודש וחצי האחרון. ברור שתשובה לא נכונה עלולה להצית פתיל שהדי הפיצוץ יגיעו עד למישור החוף, ויקבעו את כמות המשקעים שירדו בעשור הבא. וגם לעיתוי החודשי,צריכה להיות מוקדשת מחשבה מכרעת! בהתחלה שאשתי עדיין הייתה חדשה בי-ם, הייתי מסתפק באומרי " יש כאן קיצור דרך שרציתי שתלמדי" לקח לה בדיוק חצי שנה להבין שלא כצעקתה, אחר כך הייתי אומר, "מהדרך השנייה יש כרגע יותר תנועה אז מכאן פשוט יותר מהר" גם תירוץ זה לא החזיק הרבה. כמו "זמן תזמון הרמזורים עדיף מכאן" או "על מנת שלא לפגוע בנדידת הציפורים השנתית" כבר לא עבד, לאחרונה פיתחתי מנהג לגלגל עיניים ולהמהם משהו בלתי ברור, ולקוות לטוב, אבל כאחד שנישא במודע לג'ינג'ית דעתנית ופולנייה (רק רבע לטענתה) אני יודע, שגם ימי התירוץ הזה ספורים. למה באמת אני בוחר בדרך זו ולא אחרת? חשבתי לי בדרך מהעבודה לבית, היום בשבת שטופת השמש, שנפלה עלינו ללא התראה מוקדמת וגרמה לכל הירושלמים שנעלמו בבתים בחודש וחצי האחרונים לצאת החוצה. הסיבות רבות ומגוונות אבל העיקריות שבהם רומזות משהו עלי, הסיבה הראשונה והעיקרית היא שאני אוהב לרכוב, נקודה!
בשבילי הרכיבה היא לא רק הדרך הקצרה מנקודה א' לנקודה ב'. להפך על מנת להעצים את חוית הנהיגה, אני בורר לי את סוג המוזיקה המועדפת עלי, את החברה ברכב, וכמובן שאת הנוף, הנוף עצמו מורכב כמובן מהשכונות היפיפיות של ירושלים, אבל גם מהנוף המשתנה של האנשים והמכוניות, ואני אף פעם לא מתכנן מראש את דרך הנסיעה, אלה פועל על פי החלטות רגעיות שונות ובלתי מוסברות. בכל נסיעה בדרך חדשה, או כזאת שלא ביקרתי בה הרבה זמן, קיים הסיכוי לגלות רכב זר חדש או לא מוכר, הפתעה מוטורית מעניינת, או מציאה נחמדה כזו או אחרת. אני נהנה להיכנס לרחובות לא מוכרים "ללכת לאיבוד, ולמצוא את עצמי מחדש" נהנה מהחידוש מהריגוש. סופי כבר רגילה למצוא את עצמה במקומות הכי מפתיעים והכי מרגשים בי-ם כשאני רוכב עליה אינני חייב הסבר לאיש, ולכן לזמן או למרחק אין ממש משמעות עבורי. אני יכול למצוא עצמי עולה לרכיבה ללא תוכנית מוגדרת ולחזור הביתה אחרי שעתיים שלוש לאחר שביקרת בכל הכבישים המשניים וגם על אלה מדרגה שלישית ויותר. מבלי לזכור כיצד הגעתי, מאיפה ולאן, שלא כדברי המקורות-"דע מאין באת ולאן אתה הולך"... עכשיו נסו לדמיין אותי מסביר זאת לאישה שאיתי, שממהרת הביתה למשימות ולמטלות של החיים.

[השושנים]

10 ס"מ לא יותר...פחות מחצי בלטה! לפני כמה דקות, סיימתי ביחד עם היחידה שלי חצי יום הדרכה בתחנת כיבוי ברח' השח"ל בי-ם. מיהרתי הביתה, להספיק לעשות כמה דברים, הכביש היה רגוע, סופי נהנתה לתת בגז, והסוסים קראו דרור לשריריהם בהנאה מרובה. קצת אחרי הכניסה לשכונת פת, כביש שני נתיבים הרמזור מתחלף לירוק אני שלושים עד ארבעים מטר לפניו בנתיב הימני הפנוי דוהר בנחת כשבראש כבר מסדר לי רשימת מטלות לביצוע, לפתע, נהג מונית סקודה סטיישן, מחליט לקצר לעצמו את זמן ההמתנה בנתיב השמאלי העמוס, ולי את החיים. ויוצא ללא אזהרה מבין המכוניות מספר מטרים לפני...בשם אלוהי כל הווספות שבעולם, אני מספיק לחשוב, הגוף שמתורגל יותר טוב ממני, כבר לוחץ בלימת חירום ברגלית המעצור, צווחה מקפיאת דם מהגלגל האחורי מפנה אלינו את כל תשומת הלב...אין מצב, אני מספיק לחשוב, נטישה או לנסות הנחתה רכה? הגלגל האחורי מושך שמאלה.. רע מאוד, אני מצליח לתקן מעט אבל מוגבל מאוד ביכולת התמרון, מוריד רגל שמואל ציר ומחליק את הגלגל האחורי ימינה, בדיוק כפי שהיינו עושים באופניים כילדים, סופי מבינה עניין, ומשתתפת ברצון בתרגיל, האחורי עדיין מיילל כחתול שדרכו לו על הזנב, אבל עכשיו אני מרגיש כבר יותר בשליטה, הגלגל מחליק החלקה מבוקרת בציר לכיוון ימין ו...סופי נעצרת...עשרה סנטימטר מפרידים בין מכסה המנוע שלה למונית, בשנייה האחרונה!... את סט הקללות שהורדתי על הנהג, עדיין מפענחים במחלקה לתרגום שפות זרות בצ.ה.ל

[השושנים]

[השושנים]

[השושנים]

היום שלי שהתחיל אתמול בצהרים לא בישר במאום על סיומו היום בבוקר, אבל בכדאי שלא נקדים מוקדם למאוחר, הרי הוא לפניכם על פי הסדר הכרונולוגי, יציאה בסביבות השעה רבע לאחת לכיוון העיר, כשאני מרגיש קצת מגוחך חנוט בתוך החרמונית המשטרתית כשמסביב כתמי שמיים בהירים ושמש, למרות שבבוקר עדיין טפטף קצת, הכביש היה יבש והתנועה באופן מפתיע זרמה כך שסופי ואני התקדמנו במרץ ובקצב נהדר לכיוון העבודה. בסככה הפנימית, כל שלושת המקומות נתפסו ע"י אופנועי היס"מ כך שחניתי מחוץ לסככה, מבט למערב לא רמז מאום להפך השמים הכחילו ונצצו... כמובן שסופי נעטפה וכוסתה היטב, לא כהגנה מפגעי הטבע כמו כנגד העין הרע...כחצי שעה לאחר מכן נפתחו ארובות השמיים, כאילו "מישהו" שכח את הברית שכרת בינו לבין אברהם, לפני כמה שנים...ובמשך כל הלילה לא פסקו הממטרים לרגע, שכל טיפה דוקרת גם בלבי, מתוך מחשבה על הנסיכה שממתינה בחוץ, בסיום המשמרת רבע שעה לפני העוצר, אני מוריד ממנה את הכיסוי הרטוב, וסופי יבשה באופן מפתיע הכיסוי של "פוגל" עשה עבודה טובה, הפעם החרמונית נראית בדיוק במקום, אבל כפפות הנומקס הישנות והטובות, ממש לא מתאימות למאורע....יציאה רטובה ומיהרה בין השלוליות והרמזורים, כשאני משתדל להגיע כמה שיותר מהר לטמפרטורה טובה במנוע, למנוע אי נעימות בגשם, ברח המלך דוד קצת לפני המלון פתיתי השלג עולים כבר על כמות טיפות הגשם והסופה הופכת את מגדל י.מ.ק.א לגלויה לכנסיה בחג המולד. רק שאנחנו במזרח התיכון וממש לפני חופשת פסח....להוסיף על כל הצרות מחליט ציר המשקף של הקסדה להשתחרר, ולהשאיר אותי עם משקף מתנדנד ופתוח השלג מצליף בפנים, ולדעתכם במהירות תנועה השלג דוקר בפנים כמו מחטים ותוך כמה דקות הפנים קופאות האף נוזל והעיניים דומעות...ולא הזכרתי את הידיים שקפאו לפני כן, ובמצב הזה צריך לשמור על יציבות ערנות
ולהיזהר משטויות של נהגים אחרים...שלג שני העונה סופי לא מתרגשת ועובדת בצורה מושלמת, רק הרוכב הרכרוכי שעליה מתפקד ב-50% כשהגענו הביתה ממש בתחילת שעת העוצר עדיין הייתי צריך לעטוף את סופי ולקשור אותה היטב שלג או לא.