פינת הנוסטלגיה של השושנים-הוספה סופי-סיפור אהבה שלא נגמר.

[השושנים]

"למה אתה נוסע מכאן?" שואלת זוגתי שתחייה, לנשואים שבניינו ברורה המשמעות המסוכנת של השאלה וחשיבות בחירת התשובה הנכונה, למען הרווקים ארחיב, אין זה שיקירתך מתעניינת באמת, למה בחרת בדרך זו אחרת, השאלה אינה אלה ביקורת נסתרת על דרך הבחירה, העוטפת בתוכה גם פרשנות אישית, ואי הסכמה כללית לגבי דרך התנהלותך בחודש וחצי האחרון. ברור שתשובה לא נכונה עלולה להצית פתיל שהדי הפיצוץ יגיעו עד למישור החוף, ויקבעו את כמות המשקעים שירדו בעשור הבא. וגם לעיתוי החודשי,צריכה להיות מוקדשת מחשבה מכרעת! בהתחלה שאשתי עדיין הייתה חדשה בי-ם, הייתי מסתפק באומרי " יש כאן קיצור דרך שרציתי שתלמדי" לקח לה בדיוק חצי שנה להבין שלא כצעקתה, אחר כך הייתי אומר, "מהדרך השנייה יש כרגע יותר תנועה אז מכאן פשוט יותר מהר" גם תירוץ זה לא החזיק הרבה. כמו "זמן תזמון הרמזורים עדיף מכאן" או "על מנת שלא לפגוע בנדידת הציפורים השנתית" כבר לא עבד, לאחרונה פיתחתי מנהג לגלגל עיניים ולהמהם משהו בלתי ברור, ולקוות לטוב, אבל כאחד שנישא במודע לג'ינג'ית דעתנית ופולנייה (רק רבע לטענתה) אני יודע, שגם ימי התירוץ הזה ספורים. למה באמת אני בוחר בדרך זו ולא אחרת? חשבתי לי בדרך מהעבודה לבית, היום בשבת שטופת השמש, שנפלה עלינו ללא התראה מוקדמת וגרמה לכל הירושלמים שנעלמו בבתים בחודש וחצי האחרונים לצאת החוצה. הסיבות רבות ומגוונות אבל העיקריות שבהם רומזות משהו עלי, הסיבה הראשונה והעיקרית היא שאני אוהב לרכוב, נקודה!
בשבילי הרכיבה היא לא רק הדרך הקצרה מנקודה א' לנקודה ב'. להפך על מנת להעצים את חוית הנהיגה, אני בורר לי את סוג המוזיקה המועדפת עלי, את החברה ברכב, וכמובן שאת הנוף, הנוף עצמו מורכב כמובן מהשכונות היפיפיות של ירושלים, אבל גם מהנוף המשתנה של האנשים והמכוניות, ואני אף פעם לא מתכנן מראש את דרך הנסיעה, אלה פועל על פי החלטות רגעיות שונות ובלתי מוסברות. בכל נסיעה בדרך חדשה, או כזאת שלא ביקרתי בה הרבה זמן, קיים הסיכוי לגלות רכב זר חדש או לא מוכר, הפתעה מוטורית מעניינת, או מציאה נחמדה כזו או אחרת. אני נהנה להיכנס לרחובות לא מוכרים "ללכת לאיבוד, ולמצוא את עצמי מחדש" נהנה מהחידוש מהריגוש. סופי כבר רגילה למצוא את עצמה במקומות הכי מפתיעים והכי מרגשים בי-ם כשאני רוכב עליה אינני חייב הסבר לאיש, ולכן לזמן או למרחק אין ממש משמעות עבורי. אני יכול למצוא עצמי עולה לרכיבה ללא תוכנית מוגדרת ולחזור הביתה אחרי שעתיים שלוש לאחר שביקרת בכל הכבישים המשניים וגם על אלה מדרגה שלישית ויותר. מבלי לזכור כיצד הגעתי, מאיפה ולאן, שלא כדברי המקורות-"דע מאין באת ולאן אתה הולך"... עכשיו נסו לדמיין אותי מסביר זאת לאישה שאיתי, שממהרת הביתה למשימות ולמטלות של החיים.

[השושנים]

10 ס"מ לא יותר...פחות מחצי בלטה! לפני כמה דקות, סיימתי ביחד עם היחידה שלי חצי יום הדרכה בתחנת כיבוי ברח' השח"ל בי-ם. מיהרתי הביתה, להספיק לעשות כמה דברים, הכביש היה רגוע, סופי נהנתה לתת בגז, והסוסים קראו דרור לשריריהם בהנאה מרובה. קצת אחרי הכניסה לשכונת פת, כביש שני נתיבים הרמזור מתחלף לירוק אני שלושים עד ארבעים מטר לפניו בנתיב הימני הפנוי דוהר בנחת כשבראש כבר מסדר לי רשימת מטלות לביצוע, לפתע, נהג מונית סקודה סטיישן, מחליט לקצר לעצמו את זמן ההמתנה בנתיב השמאלי העמוס, ולי את החיים. ויוצא ללא אזהרה מבין המכוניות מספר מטרים לפני...בשם אלוהי כל הווספות שבעולם, אני מספיק לחשוב, הגוף שמתורגל יותר טוב ממני, כבר לוחץ בלימת חירום ברגלית המעצור, צווחה מקפיאת דם מהגלגל האחורי מפנה אלינו את כל תשומת הלב...אין מצב, אני מספיק לחשוב, נטישה או לנסות הנחתה רכה? הגלגל האחורי מושך שמאלה.. רע מאוד, אני מצליח לתקן מעט אבל מוגבל מאוד ביכולת התמרון, מוריד רגל שמואל ציר ומחליק את הגלגל האחורי ימינה, בדיוק כפי שהיינו עושים באופניים כילדים, סופי מבינה עניין, ומשתתפת ברצון בתרגיל, האחורי עדיין מיילל כחתול שדרכו לו על הזנב, אבל עכשיו אני מרגיש כבר יותר בשליטה, הגלגל מחליק החלקה מבוקרת בציר לכיוון ימין ו...סופי נעצרת...עשרה סנטימטר מפרידים בין מכסה המנוע שלה למונית, בשנייה האחרונה!... את סט הקללות שהורדתי על הנהג, עדיין מפענחים במחלקה לתרגום שפות זרות בצ.ה.ל

[השושנים]

[השושנים]