עם יד על הלב, אחת הסיבות שכמעט הפסקתי לכתוב על חווית הרכיבה על הקרנף היא, שאני לא מוצא בה אתגר.
עם המפלץ (ה-bmw) הזקן כל רכיבה הייתה אתגר ומבחן יכולת.

נהניתי להציב לו מבחנים מטרות ואתגרים ולראות את כולם נכבשים ומבוצעים. זה לא היה מובן מאליו הייתה תחושה
של הישג, היו תקלות שהיה צריך להתגבר אליהם היה מעניין.

עם הקרנף הכל יותר פשוט, אין תקלות, אין בעיות אין אתגר, ברצוני הוא מפלצת יורקת אש או קרנף מחמד בפינת ליטוף.

הכל מתבצע בקלילות, בעצמה שקטה והמון יכולת. יש הכל מהכל, מראה נכוחות, יכולת גמיעת מרחקים, הכל.

הבעיה היחידה היא שהוא מגמד אופנועים אחרים, רכבתי על ה- bmw 1200 lc החדש 2014 עם 18 אק"מ כלום,
שום דבר לא זז אצלי בפנים, הוא יפה (למי שאוהב את הסגנון) הוא יעיל כמו שהגרמנים ימ"ש יעילים.
הוא עושה כל טוב יותר מהקרנף, יש בו אלקטרוניקה מדהימה אבזרי נוחות ובטיחות, אבל אופנוע מול אופנוע ברורה לי
הבחירה שלי בלי היסוס בכלל.

קניתי וי מקס כי אהבתי וי מקס, אהבתי את הצורה האהבתי את התחושות, את הישיבה, הסגנון, בגלל זה אני משאיר אותו מקורי,
ברמת המפעל ולא מקסטם אותו כמו אחרים, טיפה נגיעות אישיות קלות וזהו.

בקיצור בשבילי זה הכלי, ומה יהיה האופנוע אחריו (תמיד יש אופנוע אחרי) ממש, אבל ממש לא ברור.