איך תפסתי קרנף בזנב-סיפור מסע.

[השושנים]

...כמה קצר הוא הזיכרון האנושי, די בחודשיים שלושה של שינוי בכדי לשכוח סדרי עולם, זמנים ותובנות.
איך שפרץ לו החופש הגדול ואייתו בכיים של ההורים למתבגרים חדשים, פחתה במידה נכרת כמות המכוניות
זמן הרכיבה לעבודה וחזרה התקצרה מאד, והכבישים היו כר נרחב לשעשועי גז ומשחקים מוטוריים מהנים.

גם ביום המבאס ביותר, שמוציא לך את החשק לקום מהמיטה ולצאת לעבודה הנחמה היחידה ומקור האנרגיה
הייתה הידיעה שלפחות הדרך לעבודה תהיה מהנה ודי בה לרכך את המציאות הקשה, גם בחזרה אותו הדבר,
המשמרת הקשה ביותר נראית אחרת, מגב הקרנף כשהוא מצמצם מרחקים הביתה ואין דבר שהוא לא בולס
בדרכו לשם. הכל מתפוגג ונעלם ומדהים כמה רכיבה של עשרים דקות ופחות מנקה לך את הראש מחדש, טוענת
מערכות ומסדרת את המחשבה.

תם החופש הגדול, נעלמו גם החגים היהודים והמוסלמיים כאחד, וחזרו הפקקים, מדהים כמה מהר שכחתי אותם
ואת פגיעתם הרעה. החל מהיציאה מהשכונה ועד לפתח מקום העבודה פקק אחד ארוך עומד, הפכנו הקרנף ואני
כאחרוני השליחים בת"א, מנצלים כל מטר כביש, מתמרנים, מתחמנים, ומנצלים כל יתרון אפשרי בכדי לגנוב דקות
ושטח, מכירים היכרות אינטימית חלונות של מכוניות זרות, מראות ומכופפים חוקי תנועה רק בשביל שנוכל לשרוד.

מדהים כמה הקרנף הפראי הזה מסוגל להסתדר הזמנים כאלה, דומה שלקחתי את כל ישותו פראותו והרגליו
ודחסתי אותם לכמה סנטימטר כביש ובקשתי ממנו להתנהג כטלה. פיל בחנות חרסינה.

הקרנף נשוא הכל בגבורה, בולע עלבונו, מאמץ גלגליו, אבל רק מזהה אפשרות קטנטנה ומיד פוצח הוא בשיר אגזוזים
בתזמורת של 16 שסתומים ומנוע, מרוצי רחוב חוליגניים כאחרון עוכרי הכביש. זה בשביל לצנן את המנוע, לנקות
הבוכנות ולרענן קפיצי שסתומים הוא מסביר לי בשקט, אחרי הכל אתה לא רומה שהוא ייסתם מחוסר שימוש...

דומה שבכל שנה מצב הפקקים מחמיר, נוספים עוד ועוד מכוניות מלאות בנהגים ונהגות מתוסכלים שלא מסוגלים
לראות מעבר לקצה הרכב שלהם את המטר הבא. ברגעים כאלה אנחנו מאמצים שרירים, נדרכים ומחכים כבר
לחופש הבא...