איך תפסתי קרנף בזנב-סיפור מסע.

[השושנים]

...אנחנו מתרככים, ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מחפשים את הנוחות, הקלות, להתאמץ פחות.

השרירים כבר לא אותם שרירים, אלה שטיפסו ג'בלאות, גמעו מרחקים וקפצו מגבהים, רפויים עכשיו משהו.
העיניים שראו ארצות, מלחמות דרך כוונות, ידעו לאתר עקרב בנעל בלילה, כבר יותר עייפות ונזקקות לעזרים.

סחיבת משקלים היא כבר לא באמת חובה, אנחנו נכנעים מרצון לפלאי האלקטרוניקה והמכניקה,
הידיים שנצרבו בקור הלבנון, מתפנקות במחממי ידיים, הגוף שסבל מסעות, שעות המתנה ושמירות, ידע לזנק,
להתגלגל, לרוץ ולהסתער חנוט היום בחליפת שומן ומעיל מגן.

קל להיכנע לחדש, הזורם, האמין, לרכוב מקצה לקצה כבר מזמן לא אתגר אמתי, אלא פשוט שייט תענוגות.

האם אנו מפספסים קצת את מהות הרכיבה?

לצעירים אלה שנולדו הרבה אחרי החרם היפני, אלה שנולדו למציאות של חלוקה לקטגוריות רכיבה לא
נותר אלא לבחור, לברור את האופנוע, סגנון הרכיבה ומגרש המשחקים המועדף, המכונה כבר תעשה
את השאר.

נעלם החספוס, המחיר שהיית משלם כרוכב הולך ונעלם לטובת המחיר שאתה מוכן לשלם בכדי לקבל
עוד פטנט שמקל מתערב ועוזר לך להרגיש כאילו לא עזבת את כורסת הטלוויזיה בבית.

אין ספור נרקוזות, מחברות אותך תדיר לכל אמצעי ההבל האלקטרוניים, גם כשאתה רוכב ואפילו
על הכיוון כבר לא מצביע מצפן, אלא איזו סירי אלקטרונית וירטואלית, מלמדת אותך דרך שהיא בעצמה
לא מכירה באמת.

לי יש הרגשה שאנחנו מפספסים קצת...