איך תפסתי קרנף בזנב-סיפור מסע.

[השושנים]

...רוח וגשם בחוץ, הכיסוי של הקרנף ספוג במים שמחקו את האבק והכתמים שכיסו אותו מהקיץ,
ברקע שלום חנוך מנסה לתפוס שליטה על חייו חוזר הביתה ומקווה שלא יעזבו אותו בחוץ.

הקרנף שלם עכשיו אחרי שבזמן האחרון שדרגתי את מערכותיו המזדקנות, השינוי עושה לו טוב,
התקופה האחרונה פחות, אנחנו רוכבים פחות קילומטרים ממה שהיינו רוצים, כמעט תמיד מסיבות
שאינן תלויות בנו. אף פעם לא הייתי איש של סתיו.

זה לא שאין את הקסם באוויר המתקרר, הכבישים הרחוצים, החום הבלתי נסבל שמפנה מקום למעיל
לכפפות הכבדות. וכן יש את ההבטחה להתחדשות לירוק לחיים החדשים שיגיעו אבל איכשהו אני תמיד
זוכר שהכי חשוך לפני עלות השחר, בדיוק כששלום מפנה מקום לדיינה ששואלת אותי "האם אני יודע"

האפור והקור לא ממש עושים לי טוב או איזה חשק לרכוב, זה חוזר בדיוק כשהשמש יוצאת לכמה רגעים
ושוטפת הכל באור מרענן שמחזיק את הכל על תנאי.

החזאי מבטיח שסוף הסערה קרוב, בשישי חזרתי הביתה ספוג מים רק בגלל שחשבתי שאני חכם יותר
מכולם וברחתי קצת לפני הגשם הגדול, מרפי צחק ואמר שהייתי צריך לצאת רבע שעה קודם, "שיט הפנס".

האביב בא לי טוב יותר, הפריחה, הריח המתקתק ההבטחה שמעכשיו יהיה רק יותר טוב עד לגיהינום של
יולי אוגוסט.

שבת של תנור, מרק חם והמון סדרות טלוויזיה.