איך להפסיק לחשוב על הזמן שנשאר לי לשרת בצבא?

[KKatkov]

הבהרה קטנה לגבי השרשור שפרסמתי:
אין לי רצון בלצאת מהצבא. אני פשוט רציתי טיפים איך לא לחשוב על הזמן שנשאר לי לשרת,ובנוסף לכך מה אתם ממליצים לי לעשות בזמני החופשי בצבא(שהעביר לכם את הזמן).
אבל,אין צורך להילחם אחד בשני כי כל דעה צריכה להישמע.

בשביל לא "לחשוב על הזמן שנשאר" תנסה לעשות משהו מועיל. ללא בהכרח לך אישית אלא למערכת שהתגייסת אליה, ושלהזכירך - עם כל העיקומים, הפוליטיקה המגעילה בדרגים הגבוהים, עם ההוראות המטומטמות - היא זאת שמאפשרת לי, למשפחתי, למשפחתך ולטונדרה ומשפחתו לחיות כעם חופשי במדינתו הריבונית.

וטוב ויפה לך. לי באופן אישי יש דעות מעט אחרות על המערכת, בין אם פוליטיקאים, דת, מלחמות וכו', אתה מוזמן לקרוא לזה אינדיווידואליזם מערבי, או כל מושג אחר. אני מבין את החשיבות בקיומו של הצבא שלנו במצבנו הנוכחי אבל מאחורי כל הקונפליקטים מסתתרים אינטרסים כספיים בשילוב של פנאטיזם דתי והבטחות אלוהיות יחד עם אידיולוגיה פטריוטית כביכול. קבוצות שטופות מוח שמשוכנעות שהצד והמאבק שלהם נכון וצודק והצד השני הוא האוייב - לא מסכים? לך תשאל אדם מהרחוב מה דעתו על הצד השני.
ולא, אני לא "שמאלני", אין לי אמון בפוליטיקאים. אבל בוא נעצור את הדיון הזה כאן כי הוא לא יוביל לשום מקום.

ואגב, שירתתי בצבא, just FYI.

ראשית, בתור אדם פרימיטיבי וחשוך - הביטוי "לי יש דעה אחרת" לא תמיד עובד עלי.
אני לא מאמין שכל דעה היא מקודשת, סורי. יש דעות דומות לשלי, יש דעות שונות ולגיטימיות, ויש דעות שהן "לא לעניין" בעיניי.

בהמשך לחושך ולפרימיטיביות שכבר התוודתי בהן, כן - בנושאים מסויימים, אני מאמין שהצד והמאבק שלי נכון ולגיטימי, ושל הצד השני לא.
אני קודם כל דואג למשפחתי ולחברי, אח"כ לעם שלי ורק אחרי זה - לכל האנושות. מי שרוצה לפגוע בשתי הקבוצות הראשונות הוא אויב שלי, ולא מעניין אותי כמה הדרך שלו צודקת בעיניו או בעיניך. כמו בכביש, אני רוצה לנצח כדי לשרוד ולהגן על יקירי - ולא להיות צודק ("הומאני", "מוסרי", "טהור-נשק").

הדיון הזה מחזיר אותי לדילמה קשה שיש לי עם עצמי.
אני אדם חילוני (מאוד). האמונה האישית שלי אינה מתחברת עם שום דת ממוסדת.
יש לי תחושה שמדינתי האהובה הולכת למקום לא טוב. אמנם הכלכלה טובה, הביטחון האישי סביר, יש פרנסה - אבל נראה לי, שבדרך הלך לאיבוד הבסיס שעליו המדינה קמה והתפתחה. אותה תחושת שייכות, צורך לקחת חלק במאמץ משותף, ורצון לבנות ולפתח את הארץ גם אם צריך לשלם מחיר אישי על כך - מתחלפת באינדיוודואליזם מערבי, כמו שרואים בתגובות מסויימות לשרשור הזה.
דעתי היא שזה אולי עובד במערב אירופה או ארה"ב, אבל במזרח התיכון מדינה של אינדיווידואלים שדואגים רק לעצמם - נידונה למוות.
מהציבור החילוני-צברי (שאליו אני משייך כתת קבוצה עולים ותיקים עם מעל 20 שנה בארץ) לא תבוא הישועה, שכן הוא מוביל את הטרנד הזה. העולים החדשים הטריים - חילונים ממדינות בריה"מ ואירופה כבר לא מהווים אחוז משמעותי מאזרחי המדינה, ובאופן טבעי כשהם "לומדים את חוקי המשחק" רובם מושפעים יותר מהסביבה החילונית-צברית. את התקווה שלי אני תולה בציבור הדתי-לאומי, שמצליח (שוב - בעיניי) לשמר חלק גדול מהערכים שעליהם אני מדבר.
ועכשיו, לדילמה:
האם לשים כיפה על הראש ולהתחיל לשמור מסורת - למרות ההתנגדות שיש לי לדת בכללי וליהדות בפרט?
האם זאת התרומה שנדרשת ממני כדי להטות ולו במעט את כף המאזניים לטובת עתיד טוב יותר לילדי כשיוולדו ויגדלו - שהוא מדינת ישראל חזקה, משגשגת ובטוחה?