כמו שאומרים, לפני שאתה מבקר - תראה האם אתה יכול לעשות יותר טוב.
יש לי הרבה ביקורת לפורמט של "פינת הנוסטלגיה". אז בחרתי אופנוע (תודה @NAOR2207) וכתבתי.
לשיפוטכם, חברי הפורום הנכבדים.
בייבי נינג'ה - שדון מבויית.
שנות ה-80 וה-90 יכולות להיחשב כ"תור הזהב" של אופנועי הספורט. הרביעייה היפנית הייתה בשנים אלה במירוץ חימוש, שבו דגמי הספורט התעדכנו כמעט מדי שנה כדי להציע ללקוחות צמאי הגז עוד - עוד מנוע, עוד מתלים, עוד שינוי עיצובי.
כמובן, שגם רוכבים בתחילת דרכם, שרק חלמו על ה-GSXR,FZR או ZX שיהיה להם בבוא היום היה צריך לספק מענה. עוד בשנת 1986, הוציאו קאוואסאקי את אופנוע הספורט הקטן שלהם - GPX250, שהיה בתורו המשך לדגם שנקרא GPZ250.
באותן שנים, היה זה אופנוע מהפכני. צמד הבוכנות הזעירות התאפיינו בקוטר גדול, מהלך קצרצר ויחס דחיסה גבוה של 1:12.4 (1:12.0 בשנות 86-87). אלה אפשרו לפמפם הספק של 36-38 כ"ס לפי מקורות שונים - קרוב ל-150 כ"ס לליטר, נתון מטורף לימים ההם. הקו האדום היה ב-14 אלף סל"ד אסטרונומיים, וכמצופה ממנוע ספורטיבי - המנוע היה תאב סל"ד. כנהוג בשנות ה-80, נעל הנינג'ה הקטן צמיגים צרים שהולבשו על ג'אנט 16 אינץ' לטובת זריזות ההיגוי - כמעט זהים לאלו שלובשים קטנועים גדולי-גלגלים של ימינו.
אבל נתונים אלה לא מספרים את כל הסיפור. בראש ובראשונה, הנינג'ה הקטן היה אופנוע קל לרכיבה - בזכות משקל נוצה של 138 ק"ג (יבש), מושב נמוך ותפעול חמאתי. הוא אפשר לרוכבים מתחילים, ובייחוד למאותגרי הגובה שבינהם, ללמוד את רזי רכיבת הספורט על כלי קטן, קל לשליטה וסלחן. על הדרך, הוא היה גם חסכוני, פרקטי להתניידות יומיומית ואמין להפליא.
בשנת 88 זכה הנינג'ה הקטן למתיחת פנים צנועה - ומאז נמכר בארה"ב כמעט ללא שינוי נראה לעין (פרט לשינויים מכאניים קלים) ברצף עד לשנת 2006, תחת השם EX250R. לקראת סוף השיווק, הוא נראה עתיק כמו דינוזאור ליד כלים מודרניים - מה שלא הפריע לו ליהנות מעדת מעריצים קטנה אך פעילה.
ב-2007, בפתח המשבר הכלכלי שפקד את העולם, עדכנו קאוואסאקי את הנינג'ה הקטן - ופגעו בול לדרישות השוק שבו עלה הביקוש לאופנועים זולים ופרקטיים על חשבון אופנועי הספורט היקרים. השינויים המכאניים לא היו מרחיקי לכת, אבל מתבקשים מאוד: ראשית, גלגלי ה-16" מצאו את מקומם בפח הזבל של ההיסטוריה והנינג'ה צוייד בג'נט 17" מודרני יותר. שנית, הוא קיבל עבודת גוף חדשה ומודרנית, שהזכירה את ה-ER-6F שהושק כשנה קודם לכן. ולבסוף - הגרסה האירופאית קבלה מערכת הזרקה במקום זוג קרבורטורים, ומיתון בהספק ל-33 כ"ס, ששיפרו מעט את גמישות המנוע והתאימו את האופנוע לדרגות הרישיון המקובלות באירופה דאז. צורה זו נמכרה עד שנת 2013, אז הוחלף בנינג'ה 300 ששמר על הקונספט של הנינג'ה הקטן, אבל לקח אותו צעד קדימה עם מכלולים מודרניים יותר ותוספת כוח.
אצלינו השדון הקטן נחת לראשונה בשנת 1994 תחת השם GPX250, עם כניסתה של קאוואסאקי לשוק המקומי, ונמכר בכמויות קטנות עד לשנת 1996. חרף השבחים שהרעיפו עליו במבחני הדרכים המקומיים, הוא לא נחל הצלחה מרובה. נראה שהסיבה העיקרית לכך הייתה המחיר, שהיה נמוך רק בכ-10% מה-GPZ500 - אופנוע ה"ספורט" הנחשק ביותר בקרב בעלי הרישיון המוגבל דאז. לאחר ששיווקו הופסק, המשיכו ה-GPX-ים המשומשים לעשות את עבודתם כאופנוע ספורט ראשון עבור רוכבים (והמון רוכבות) שהפרוטה אינה מצוייה בכיסם. באופן טבעי רובם גם הוזנחו ברמה זו או אחרת.
לאחר שינוי דרגות הרישוי בשנת 2007, שהוציא את אופנועי ה-500 מחוץ למשחק - שוב התעורר הביקוש ל-GPX-ים שהיו אז כבר בני מעל לעשור. רובם ככולם נפחו את נשמתם בכמה שנים שלאחר מכן - אחרי שעברו בחייהם עשרות ידיים והמון קילומטרים, תוך אחזקה לקויה ובשימוש אגרסיבי.
במקביל לשינוי תקנות הרישוי במדינת ישראל, נחת אצלינו הנינג'ה המחודש כדגם 2008, ולכמה שנים הבאות הפך להיות אמת המידה לאופנוע "ספורט" בקטגוריית A1. מתחריו היו ה-CBR250 של הונדה נתפס כאופנוע "טורינגי" יותר ומושחז פחות, והיוסאנג GT250R - שהיה נחות הן מבחינת התנהגות והן מבחינת אמינות. בניגוד לגלגול הקודם, דגם זה נמכר בכמויות יפות, ובזכות אמינותו - עדיין ניתן למצוא פה ושם כלים במצב ראוי.
גם הנינג'ה 300 שהחליף אותו נחל הצלחה יפה בשוק המקומי שלנו. אבל זה כבר סיפור אחר...
ציטוט ההודעה בתגובה