פינת הנוסטלגיה של השושנים-הוספה סופי-סיפור אהבה שלא נגמר.

[השושנים]

כבר שבועיים שהיא יודעת ומרגישה שהפור נפל, היא משתדלת בחיי שכן.
מניעה מיד, נוסעת כמו שד, ומשתדלת לרצות "רק תיראה כמה אני טובה..."

בבוקר נסענו לבדיקות, ממני לקחו קצת דם, וסופי השתדלה שלא להקיז נוזלים
על המדרכה. משם נסענו לעבודה. הפקקים עם תחילת שנת הלימודים ובין החגים
הופכים כל רכיבה לסיוט טהור.

סופי צוללת לה במהירות בין המכונית, מנווטת בזריזות, יודעת היכן מרוחה החמאה
נסיון החיים שלה לימד אותה לנצל הייטב את כל היתרונות הזעירים שלה ולחפות ובגדול
על החיסרון היחסי בכוח המנוע, תמיד אנחנו ראשונים בפקק.

"חושב שככה יהיה לך גם עם הגרמני השמן שקנית?" שואלת סופי במבט נעלב.
ברור שלא, אבל תביני, זה ממש לא את, זה אני, התבגרתי הצרכים שלי השתנו, אני
מרגיש כבול למקום אחד..."

"אתה בכלל עדיין אוהב אותי?"

"בטח איזה שאלה, אבל תביני זה בכלל לא קשור"

"אני לא מבינה ולא רוצה להבין, אני איתך גמרתי...."

"סופי"

שקט, המנוע עובד סופי נוסעת אבל זה לא זה, משהוא נישבר אצלינו בפנים.
אני מנסה לפנק קצת, לפצות, כלום, סופי כבר לא מדברת איתי.

בלילה ממש לפני שכיסיתי אותה אני נישבע שהבחנתי בטיפה גדולה על יד הפנס,
החברים אומרים שזה טל, או בגלל הלחות, אבל רק אני באמת יודע...

[השושנים]

היום ניגשתי לנסיכה, היא התבוננה בי במבט מושפל מאשים ולא אמרה מילה.
הוספתי דלק ותערובת למיכל, ליטפתי את גופה העגלגל, נחמתי אותה.
משיכה בצ'וק ליטף קליל של המצערת ובעטתי בקיק, תוק תוק תוק תוק תוק....

אחרי כמעט שנה ללא תזוזה הניעה הנסיכה האהובה שלי במכה ראשונה
עשן כחלחל נפלט מאגזוזה והיא מתבוננת בי בשאלה, קלאץ ראשון גז לכיוון
תחנת הדלק, סופי האהובה שיכורה על גלגלים מתנדנדת לכאן ולכאן, האוויר שברח
מחוסר מעש מגלגליה גורם לה לחוסר יציבות אך מעבר לכך היא מתנהגת כאלופה!

ניפחתי אוויר וחזרנו הביתה כמה קשה לי להתרגל שוב לתנוחה הישיבה לאחר
שנה על המפלץ הכבד, סופי קלילה נהדרת אחוזת תזזית, כמעט ונשבעתי לה אמונים.
רק זכר מנהל הבנק גרם לי לשתוק ולהרגיש אשם...סופי המסכנה, אין עוד ווספה כמוך!

[השושנים]

סופי איננה, במקום בו הכל התחיל בדואר, הועברה רשמית סופי לידיים זרות.
הנסיעה האחרונה הייתה עצובה, סופי נמרצת כתמיד נהנית מהרכיבה טסה שטה
לה, המנוע מפקפק בצורה סדירה מהדהימה, הנסיעה חלקה, וההבדל בין המפלץ
לנסיכה מתחדד יותר מתמיד, כמה מהר שוכחים, שוכחים תנוחת רכיבה כעת גם בולט
חוסר היציבות ומחסור הכוח מול המפלץ הכבד, שוב אנו צולחים פקקים צרים עם אפס מקדמי
זהירות, עוד רגע וזהו, נהנה מכל רגע אחרון מבקש לזכור רק את הטוב וזהו, סופי עברה
למשכנה החדש.

הכסף בוער לי בכיס, מיהרתי לבנק להפקיד אותו, עצם נוכחותו אצלי לא נעימה לי, ההרגשה
מחורבנת, סופי היא יותר מכסף...לא יעזור.

הרכיבו אותי הביתה על גבי פלסטיק 125 סמ"ק, כבר שנים לא ניגנתי כינור שני ברכיבה,
הפלסטיק המזרחי הזה לא יבין בחיים מהותה של נשמה איטלקית, אין ולא יהיה לו פרומיל
מהאופי הקסם והנוכחות של הנסיכה שלי. הוא גם לא ישרוד כמוה!

בבית החנייה של סופי מיותמת, כמו שן חסרה בפה מחייך, נשארנו רק אני המפלץ.
להתראות סופי שלי, היית לי ידידת אמת, ניפגש בחלומות

[השושנים]

ריק, ריק בלב, ריק בנשמה וריק המקום של סופי.

כמה נכון היה להעביר אותה הלאה, ואני מגרד כל הזמן בסיבות האלה
על מנת להירגע, אבל זה לא עוזר.

אני משכנע את עצמי שבקרוב אמצא משהו נוסף, וזה עדיין לא זה.
חברים טובים הציעו לי תחליפים, אבל תחליף הוא רק תחליף.

אומרים שאהבה ישנה תוחלף רק באהבה חדשה...אז אומרים.

החוסר שקט הזה, כבר מוכר לי, הרעב המתחדש, החיפושים.
מצד אחד, זה מרגיע קצת, מהצד השני מאד מדאיג...

אולי נפתח שירשור נוסף?

בינתיים זהו זמן האבל בממלכה, עדיין מבכים את האבדן הכפול.
אבל באיזה מקום כבר ממתין לו יורש העצר החדש למלוכה, ומנקה
את קורי העכביש.

[השושנים]

סוף דבר:

את סופי החזקתי מאוגוסט 2006 ועד יוני 2011 כלי בכלום כסף והכי הרבה פאן והיא הייתה המקפצה שלי לדברים אחרים.החיים מגלגלים אותנו כרצונם, אנחנו רוצים לחשוב שיש לנו איזה שליטה עליהם, אבל כל הגדולים והחכמים מקבלים שוב ושוב כאפה מהחיים
שמראה להם שאין לאף אחד באמת שליטה אמתית.

סופי הווספה שלי הוכיחה לי אז ומוכיחה עכשיו הרבה יותר שלא צריך הרבה בשביל ליהנות ממה שיש, לא היה מנוע מטורף, לא צמיגים מהשורה
הראשונה, היא לא הייתה נוחה, או מגנה מהרוח, היא הייתה דורשת תשומת לב ותחזוקה שוטפת, היא היית מסריחה, מלכלכת, מיושנת, אבל
היה לה אופי והיא הייתה שלי, אהבתי אותה ואני אוהב אותה בכל רגע נתון.

נצרתי את כל הרגעים הקטנים היום יומיים האנושיים והאמת אני מאד מתגעגע.

רוצים לשמוע את סיפור המפלץ?