פינת הנוסטלגיה של השושנים-הוספה סופי-סיפור אהבה שלא נגמר.

[השושנים]

ריק, ריק בלב, ריק בנשמה וריק המקום של סופי.

כמה נכון היה להעביר אותה הלאה, ואני מגרד כל הזמן בסיבות האלה
על מנת להירגע, אבל זה לא עוזר.

אני משכנע את עצמי שבקרוב אמצא משהו נוסף, וזה עדיין לא זה.
חברים טובים הציעו לי תחליפים, אבל תחליף הוא רק תחליף.

אומרים שאהבה ישנה תוחלף רק באהבה חדשה...אז אומרים.

החוסר שקט הזה, כבר מוכר לי, הרעב המתחדש, החיפושים.
מצד אחד, זה מרגיע קצת, מהצד השני מאד מדאיג...

אולי נפתח שירשור נוסף?

בינתיים זהו זמן האבל בממלכה, עדיין מבכים את האבדן הכפול.
אבל באיזה מקום כבר ממתין לו יורש העצר החדש למלוכה, ומנקה
את קורי העכביש.

[השושנים]

ירדתי להחליף את הקרבורטור בחיפושית השמנמנה, פשוט קיבלתי אחד במצב
מצוין, שיפצתי אותו עד לרמת הבורג והחלטתי להרכיבו סוף סוף בשמנמנה.

סופי הביטה בי במבט מאשים מתחת לכיסוי, כועסת נרגזת ומאשימה.
במשך החורף עשתה סופי כל מאמץ להזכיר לי על קיומה.
היא קרעה את הכיסוי תוך שהיא משתמשת בראי ובסבל האחורי
כסכין על מנת לחשוף את גופה החטוב לעיני כל, יודעת הממזרה
כי אבוא לכסות אותה היטב שוב, בכל פעם שעברתי על ידה חשפה גלגל
מזדמן מזמינה ומרחיקה כאחד...

לא בי האשמה מיהרתי להזכיר לעצמי, על מנת להתמודד קצת ברגשי האשמה
זו היא שבחרה להפיל את האגזוז מנקודת החיבור שלו למנוע,
ולא לאפשר לי גישה נוחה להחלפת הבורג, הביטוח שניגמר, והחורף הקר.
תירוצים, מלמלה היא ללא מילים, הגרמנייה הזו עושה לך את זה יותר...
טוב, אז לא הצלחתי בפירוק הקרבורטור, חסר מפתח חצי סהר 13
עוד כלי שצריך לקנות...
בכדי שלא לצאת וחצי תאוותי בידי, ניגשתי לסופי, היא התעלמה ממני לחלוטין
פרקתי את האגזוז כולו והעליתי אותו הביתה, שם נוסר הבורג הסורר
והוחלף בחדש, ירדתי שוב והרכבתי אותו כראוי, השמנמנה לקחה
אותי ביחד עם מיכל לתחנת הדלק (לאות תודה ניפחתי לה את הגלגלים)
מילאתי 4 ליטר דלק ערבבתי עם השמן, כי הנסיכה שאנינת טעם היא, שותה
קוקטיל דלק/שמן 2.5 אחוז בלבד...
שפכתי אותו לקרביה המרוקנים של סופי ונתתי קיק ועוד אחד ולמרות חילוקי הדעות
הנסיכה הניעה, האמת ציפיתי למאבק עיקש יותר, אבל כנסיכה אמיתית ידעה סופי
מתי להניח בצד את משקעי העבר ולהשקיע הכל בעתיד טוב יותר.

אז לאות תודה הברקתי את גופה החטוב, מאבק ולכלוך, ניקית היטב את מקום מרבצה
החלפתי שמן גיר, סידרתי לה את תא המטען, וניקיתי היטב את מנועה משמן אבק ולכלוך.
ורצתי לספר לחברה. טלפון בשידור ישיר ליוני למברטה והשמעה בטלפון כיצד מפמפם
מנועה של סופי אחרי תרדמת חורף ארוכה מאד...

ימי האביב הם הימים של רכיבה בשנים, אור רך של שמש, פרחים ופרפרים
האביב כבר כאן, לא לפספס.

[השושנים]

הנסיכה עברה טסט! בבוקר כשהיה עדיין קריר,
מעלה ברוכה לה לירושלים שלא משנה עד כמה חם ביום, בלילה קר יותר!
נגשתי לנסיכה, בדברי חלקלקות הסרתי ממנה את כיסוי המנוע, פרקתי פלאג וניקיתי אותו.
גם את הקרבורטור לא הזנחתי נשלפו הדיזות נוקו ובושמו בספריי קרבורטורים.
פילטר האוויר נוקה וכן המנוע, הידוק ברגים אחרון, חוט הפלאג שעושה קצת בעיות
הודק הייטב לראש הפלאג, בעיטה קלה בקיק וסופי מפמפת באושר,
נסיעה למכון, פסק הגמגום, שני הצעות קניה לווספה בדרך, ואחת מהבוחן
שניזכר שבשנות השבעים הייתה לו אחת כזו בדיוק, וחבל שהוא מכר אותה....!

מה שלא עזר לו הרבה כשניסה להניע אותה (סופי לא מתמסרת בקלות לזרים)
באבירות ועם הרבה טקס בישבן הראתי לו איך עושים זאת נכון, בכל זאת ארבעים שנה
לך תיזכור...

בדיקת הבלם היא נסיעה ועצירה בחריקה, קלי קלות ואפשר גם להוסיף קצת דרמה.
כולם מסתכלים...זהו קיבלנו את החותמת ואנו כשרים לנסיעה לעוד שנה....

אח"כ העמסתי את שתחייה על הווספה ונסענו לדואר לשלוח חבילה לצנחן שלנו
ועוד מעט נצא שוב לכיוון המפגש בטוביה להגיד שלום לחברה!

[השושנים]

כבר שבועיים שהיא יודעת ומרגישה שהפור נפל, היא משתדלת בחיי שכן.
מניעה מיד, נוסעת כמו שד, ומשתדלת לרצות "רק תיראה כמה אני טובה..."

בבוקר נסענו לבדיקות, ממני לקחו קצת דם, וסופי השתדלה שלא להקיז נוזלים
על המדרכה. משם נסענו לעבודה. הפקקים עם תחילת שנת הלימודים ובין החגים
הופכים כל רכיבה לסיוט טהור.

סופי צוללת לה במהירות בין המכונית, מנווטת בזריזות, יודעת היכן מרוחה החמאה
נסיון החיים שלה לימד אותה לנצל הייטב את כל היתרונות הזעירים שלה ולחפות ובגדול
על החיסרון היחסי בכוח המנוע, תמיד אנחנו ראשונים בפקק.

"חושב שככה יהיה לך גם עם הגרמני השמן שקנית?" שואלת סופי במבט נעלב.
ברור שלא, אבל תביני, זה ממש לא את, זה אני, התבגרתי הצרכים שלי השתנו, אני
מרגיש כבול למקום אחד..."

"אתה בכלל עדיין אוהב אותי?"

"בטח איזה שאלה, אבל תביני זה בכלל לא קשור"

"אני לא מבינה ולא רוצה להבין, אני איתך גמרתי...."

"סופי"

שקט, המנוע עובד סופי נוסעת אבל זה לא זה, משהוא נישבר אצלינו בפנים.
אני מנסה לפנק קצת, לפצות, כלום, סופי כבר לא מדברת איתי.

בלילה ממש לפני שכיסיתי אותה אני נישבע שהבחנתי בטיפה גדולה על יד הפנס,
החברים אומרים שזה טל, או בגלל הלחות, אבל רק אני באמת יודע...

[השושנים]

סוף דבר:

את סופי החזקתי מאוגוסט 2006 ועד יוני 2011 כלי בכלום כסף והכי הרבה פאן והיא הייתה המקפצה שלי לדברים אחרים.החיים מגלגלים אותנו כרצונם, אנחנו רוצים לחשוב שיש לנו איזה שליטה עליהם, אבל כל הגדולים והחכמים מקבלים שוב ושוב כאפה מהחיים
שמראה להם שאין לאף אחד באמת שליטה אמתית.

סופי הווספה שלי הוכיחה לי אז ומוכיחה עכשיו הרבה יותר שלא צריך הרבה בשביל ליהנות ממה שיש, לא היה מנוע מטורף, לא צמיגים מהשורה
הראשונה, היא לא הייתה נוחה, או מגנה מהרוח, היא הייתה דורשת תשומת לב ותחזוקה שוטפת, היא היית מסריחה, מלכלכת, מיושנת, אבל
היה לה אופי והיא הייתה שלי, אהבתי אותה ואני אוהב אותה בכל רגע נתון.

נצרתי את כל הרגעים הקטנים היום יומיים האנושיים והאמת אני מאד מתגעגע.

רוצים לשמוע את סיפור המפלץ?