אמרתי בפירוש שיש מתח בין שוק חופשי וחופש הפרט לבין הגנה מכשלי שוק ובטחון אישי.
הקונספט של מדינה מעוגן בחוזה בין המדינה לבין אזרחיה, שהיא תספק לאזרחיה בטחון אישי. זה אומר צבא, משטרה, בית חולים, מים נקיים ואפשר לפרוט את זה גם להבטחה של פסטרמה שלא מכילה בשר חתולים.

עד כמה נכון שהמדינה תתערב בשוק ובחיי האזרח? זה תחום אפור. גם את זה אמרתי.
אבל מכאן ועד לא להבין מדוע רגולציה, כעקרון, היא מחוייבת מציאות וכלולה בחוזה שצוין מעל שבין האזרח למדינה - לא ברור לי.

איזו רמה של רגולציה נכונה? זה יותר עניין של flavors. ארה"ב היא דוגמה מעולה למיקס גדול בין ה"טעמים" השונים של רמת רגולציה שמשתנה ממדינה למדינה. ועדיין, יש עניינים חשובים מספיק ברמה הלאומית, שנכללים בחוזה לאספקת בטחון אישי שבין במדינה לאזרח, לדוגמא שוק התרופות, שיש רגולציה פדרלית (FDA).