מצחיק, אבל רק עכשיו אני בכלל מתחיל להיכנס לשגרה אחרי המסע הגדול ורק עכשיו מתחילות התובנות וההבנות לחלחל למציאות.

בניתי לי בארץ חיים נוחים יחסית, הצלחתי להגיע לסוג של שפיות והשג שאני מאוד אוהב, יש לי פה משפחה וחברים שאני נהנה מאד
לבלות איתם, יש לי תחביבים ודברים שאני אוהב לעשות ובכלל אני אוהב חלק גדול מאד מהבועה שלי וזו בפרוש בועה.

מהצד השני זכיתי להצצה נהדרת של "מה היה יכול להיות אילו..." שזו סוג של מציאות מקבילה אחרת. בעולם מושלם הייתי משלב
50% מול 50% פה ושם, אבל העולם לא מושלם ויש המון אילוצים להתחשב בהם.

כן חשבתי על קניית נכס בחו"ל ואופנוע נוסף שישב שם, חשבתי על חציית החיים על מנת להספיק יותר ואני עדיין בודק ומשתעשע
עם זה.

צפוף לי כאן, וחם...יש לי הרגשה קלסטרופובית הגבולות שלנו לא ישתנו ויגדלו בקרוב, הדמוגרפיה עולה בקצב, אלה שממונים על
איכות חיינו יש להם דברים אחרים בראש, וההרגשה שלי כאן של לימון שנסחט עד תום ועדיין מפעלים עליו לחץ.

בכל שבת, חג, או ימי חופש, מוקדם בבוקר יצאת התראה "אין יותר מקומות ב... הציבור מתבקש שלא להגיע"... יש לנו ארץ
נהדרת, אבל היא קטנה סגורה ומלאת פקקים.

כן היה קשה לצאת וקשה לחזור, זה עלה הרבה אבל היה שווה כל דקה, ולא לא הייתי משנה דבר, למרות הגניבה המבאסת של
חליפות הסערה, למרות הבלאגן בנמל זה היה שווה את זה, ומה הלאה?

יוון הקסימה אותי, בקרוב יהיה טיול נוסף לסלוניקי וצפון יוון, נורווגיה והצפון הרחוק מרתקות אותי והתחלתי להשתעשע ברעיון של
קניית בימר 1300 חדש בהמבורג, רכביה של חודש בנרווגיה וחזרה לארץ דרך יוון. אולי מסע רכיבה ברוקייס של קנדה. העולם
גדול ומעניין.