נכתב במקור על ידי
השושנים
42430 ק"מ
אני רוכב כחוק משנת 1982 ICM. טילון, טוסטוס, 50 סמ"ק, דו פעימתי, היה הכלי הראשון שנרשם במשרד הרישוי על שמי. היום מאות אלפי ק"מ
אחרי ועשרות אופנועים שעברו בין רגלי, אני עדיין לומד. לומד על עצמי, לומד על המכונות, לומד על העדפות ושינויים.
הגורם הקבוע ביותר בחיי רכיבה ארוכים כאלה הוא השינוי. והכל השתנה, תחזרו עכשיו 44 שנה אחורה ותגלו ששום דבר שאתם מכירים היום, הקשור
לרכיבה, אופנועים ואפילו הנוף אינו אותו דבר, מעבר לכך הוא שונה לחלוטין.
דמיינו כיצד תלמידי בית הספר מתייחסים לטלפון חוגה או מה עושים אם צריכים לדבר עם אימא מבית הספר ואין סלולארי, או לכתוב עבודה ללא עזרת מחשב.
איך יכול רוכב בן 16 שרכב עם קסדת 3/4 ללא מיגון ועם קטנוע שמתוחזק בצורה גרועה, וטכנולוגיה עתיקה, לשרוד ולאהוב את אותו הדבר כמו שהוא אוהב 44
שנים מאוחר יותר בגיל 60.
זה לא אותו דבר בשום צורה, הדבר היחידי שמחבר זה השינוי, ההתפתחות וההתאמה. אתה אוהב את אותם הדברים, אבל בדרך אחרת, כי הכל משתנה, כולל
הרוכב עצמו. מה שהיה נכון ואמת מוחלטת בגיל 16 לא בהכרך נכון היום. ואם השינוי באה הגדילה, צבירת הניסיון, הסינון והעדפה של דברים אחרים.
רכבתי בתחילת השבוע שוב עם חבר אני אוהב את הרכיבות האלה כי שנינו רגילים לרכוב ביחד מספיק סימן עם הראש, הנפת יד או הצבעה על משהו מסוים
בשביל להבין אחד את השני ההובלה מתחלקת בניינו אינטואיטיבית. הוא הכיר אותי ויודע לתת לי את ההובלה הקטעים האהובים עלי לאפשר מרחק ביטחון
ואני מאפשר לו להוביל בקטעים שלו. יש לו מקומות מיוחדים לעצירה ובתי קפה או עגלות מזון בפינות שבחיים לא שמעתי עליהם. אנחנו כמעט לא מדברים
רק רוכבים כל אחד לעצמו ביחד.
למדתי שוב אחרי כל השנים שאני לא אוהב לרכוב בקטעים המקשרים בין כביש נוף טכני לכביש אחר, הרכיבה המנהלתית הפכה לעול נסבל עם האופנוע אבל
עדיין עול. והנוף בארץ מצטמצם, משתנה והעיר פולשת יותר ויותר לשטחים הפתוחים. יבוא יום וכל רכיבה תהיה רכיבה עירונית הערים יתחברו הנוף ייהפך
למגדלים רמזורים וכיכרות.
זכיתי לרכוב בתקופה טובה על כלים שהפכו לטלפון חוגה, בכבישים שנעלמו לטובת הבטיחות וההנדסה ופחות לטובת ההנאה. ואני רואה את הנוף נעלם...
הרכיבה הפכה מהנאה להישרדות, מכייף משחרר לזהירות מגבילה. ועדיין 44 שנה ויותר לא מוותר!
ציטוט ההודעה בתגובה