הצטרפתי לסטטיסטיקה, תחקיר ומסקנות

[erani99]

לא מצליח להבין למה לנסוע במקומות שנועדו לחמורים וחיות בר, ליפול, להיפצע, לעשות נזקים לאופנוע, לדחוף, להתאמץ,
לתקוע טיול שלם בגלל אחד עם פאנצ'ר - נפילה - חוסר מזל.
כשיש כביש מסודר עם פזנון וקנטינה, שאפשר לעצור ולשתות גזוז או קינלי, קווינס, או סתם אורנג'דה ולאכול מצופה.

גם אני לא מבין, כי - אני לא שמה בדודא של השטח, אבל מבין אותו !!!
זה כמו לשאול אותי - למה אתה עדיין עושה מילואים כלוחם ביחידת צנחנים בגיל כמעט 55 ??!! .. אתה לא זקן מדי ?? (לא עונה על זה, שהחבר'ה הצעירים בצוות/פלוגה שלי בגיל של הבת שלי יענו לך, מסמיקים שאני עושה כפול עליות מתח מהם.. בוא נגיד שאחרי כפר עזה ב 7 לאוקטובר שני צעירים שזה המילואים הראשונים שלהם נטשו על בעיות נפשיות, ואח"כ בחאן יונס הצעירים היו צריכים כתף ואוזן קשבת אחרי שהחבר שלהם נהרג בן 21.. אבל זה דיון אחר)

...
הרמת להנחתה. אלו טיעונים שמפנים כלפי כל האופנוענים. האוטו בטוח ונוח יותר אז למה שושני מעדיף לקחת סיבובים בהטיה?
כאחד שמכנה רוכבי שטח אחרים כמכורים לאדרלנין ודאווין גם אני שאוהב נוף ועצירות קפה ממושכות בעצם ספוג בזה. בטיול הלפני אחרון נהניתי מבריחת זנב ביציאות מסיבובים הגעתי ל 130~ בשבילי פורה-רוחמה כשאני חצי בריא במדד הנאה פסיכי.

משחקים גם היצר ללמוד ולבטא יכולת שנרכשה טונה של סיפוק סתם שעשועים והמון רגעי קסם. פגישות מקרוב עם צבאים, תצפיות נוף מבודדות, ורכיבה בטבע בלי קשר לסכנה מאוד נעימה. אני גם מטייל ברגל לא מעט. אז יש סיבות טובות. השאלה באיזה מחיר בעצם טריקית לכולנו. תאונות יכולות להיגמר רע גם בכביש. יש יותר תאונות בשטח אבל פחות מקרי מוות.

הפתרון הוא פיתוח מיומנות (קורסים) והגדרת רמת סיכון. לכן ניסיתי ליצור סולם מוסכם אבל מלחמות יהודים ומורכבות מקשות על העניין. הגדרתי לעצמי רמת קושי 3 מתוך 5 עם ה 790 וחוץ מיוצאים מהכלל (לא הירידה הזאת) אני די עומד בזה. נמנעתי משבילי מצוקים ואקסטרים. כמו בכביש צריך להיזהר משופוני, תחרותיות ולהיות צנוע ואולי זהיר ואיטי יותר. גם ביקשתי מס' מקרים מחברים להוריד לי את האופנוע כשלא הייתי בטוח או במיטבי. יש בעיה למצוא רוכבים שנהנים מאותו קצב ורמת קושי וזמינות ואזור גיאוגרפי שמכתיבה לפעמים את הנסיבות.

אני שואל את עצמי לגבי המחיר כי גם באלטרנטיבה שמעניינת אותי (hike and fly) יש סיכון. אני חזק מנטלית ופיסית וממש אוהב את זה אבל הגיל והאין כושר נתנו בי אחלה סימנים. בפעם האחרונה שעשיתי כפיפות סמיכה כמס' ימי ההולדת היתה בגיל 50 ואני כבר קרוב יותר ל 60. הגיל של הדודים הגמורים כשהיינו ילדים. התאונה הזאת היא תזכורת יחסית זולה לתסריטי אללה יוסתור שכולנו מדחיקים. כרגע אני אוהב את זה יותר מדי.
...

כל מילה סלע !!! (לא זה ששלח אותך לחשב מסלול מחדש)
כשאתה באיזור רוחמה, תרים יד לשלום, אולי אני אצל אמא שלי בבית הצפון מזרחי על הגבעה מעל לשורת הבתים החדשה.. אה כן - דיר באלקום לרכב על שדות החיטה המעובדים !!!, אל תנסה את האמל"ח שהבאתי איתי מהלחימה