עוד "מבחן ברוח הזמן" - 1200 ק"מ עם XMAX 250 IRON ממבטו של רוכב דוקאטי :)

[KKatkov]

ענייני רכיבה
מי שמכיר אותי, יודע שאני אוהב לבדוק את הכלים שנוחתים אצלי במגוון תנאים, למדוד צריכת דלק וכו'.
האיכסמקס לא קיבל הנחות.
אחרי כמה רכיבות סידורים קצרות, שבהן גיליתי שדי נוח לעלות על הקטנוע עם M16, אבל האקדח מאחורה ממש מפריע, ולמדתי להעריך את העובדה שבנוסף לארגז יש תא מטען מתחת למושב, מה שמקל משמעותית על הקניות במכולת למשפחה של 5 נפשות - יצאתי לטיול של שבת בבוקר עם חבר'ה בעלי ניסיון מצומצם יחסית, על ורסיס 300 ועל QJ550.
הובלתי את הטיול, דרך הירידות של מי עמי, ואדי ערה, עין השופט, דלית-אל-כרמל, בית אורן וחזרה על כביש החוף.
לא שיניתי את סגנון הרכיבה שלי (חלקות, האצות הדרגתיות, שיוט בלא יותר מ-2/3 מצערת) אלא התאמתי אותו ליכולות הכלי. אם בדוקאטי סגנון הרכיבה הזה מאפשר האצות מעל קצב התנועה ושיוט בכל מהירות עד 160 בנינוחות, באיכסמקס זה מתורגם להאצות בקצב התנועה במקרה הטוב, ושיוט על איזור ה-110 קמ"ש (על השעון).
כמה פניות ראשונות על האספלט החלקלק ליד אום-ריחן הבהירו לי מיד שגם עומסי הפניה צריכים לעבור התאמה. הקטנוע נועל צמיגי מישלן סיטי גריפ 2 בני כ-15 אלף ק"מ, כשהאחורי הספיק להתרבע עקב שימוש עירוני אינטנסיבי. פתיחת מצערת אגרסבית ביציאה מהפניה הפיקה מהקטנוע נדנוד מאיים, שגרם לי להבא להישאר רחוק יותר מהמגבלות. עדיין, בירידות של בית אורן לא התקשיתי להיעלם לחבר'ה שלי אחרי רצף של שלוש-ארבע פניות. שם המשחק הוא חלקות ועדינות, ובעליות - גם שמירה אובססבית על המומנטום כדי למנוע איבוד קמ"שים.
אם זאת, הגלגלים הקטנים ומגבלות המתלים מורגשים מיד ברגע שאיכות הסלילה יורדת, וגורמים לקטנוע לקפץ ולצאת מהקו. ללא התאמת הקצב לתנאי הסלילה, העניין יכול מהר מאוד להיגמר בהחלקה.
שיוט בכביש 2/65 התבצע על 100-110 קמ"ש עם עליות מזדמנות ל-120 לצורך עקיפה. הקטנוע יכול יותר מזה (עוד 20 קמ"ש נמצאים בקנה להערכתי), אך "לסחוט" את הכלי מנוגד לעקרונות הרכיבה שלי, שנותנים משקל גדול למזעור הבלאי ושמירה על בריאות הכלי לאורך השנים ומאות אלפי קילומטרים. שיוט ב-110 בפוזיציה של "ישיבת בוקר" לאורך זמן בא לי קשה, ורק במאמץ גדול הצלחתי לשמור על ריכוז.
הפיצוי בא בתינת הדלק - הקטנוע הפגין צריכה מפנקת של כ-3.5 ליטר ל-100 ק"מ (1/28.5 בשפת העם).

טורינג בהרכבה.
איך נראה יום קשוח?
- מסיעים את האישה לעבודה בפ"ת (75 ק"מ) דרך כביש 6.
- נוסעים למשרד ביגאל אלון ת"א (עוד 10, בערך).
- בסוף היום חוזרים לפ"ת לפגישה בבנק.
- אוספים את האישה ונוסעים לשתות בירה בהרצליה פיתוח (עוד 15).
- חוזרים הביתה לילדים (עוד 75 ק"מ).

ועכשיו שאלה... איך הופכים את הקשוח לקשוח מאוד?
תשובה: מחליפים אופנוע ליטר בקטנוע 250, ושומרים לו על המנוע תוך כדי :-).

שלא תבינו לא נכון - אפשר להרכיב עם הקטנוע, ואפילו להינות מזה. אך הדבר הראשון שמורגש זאת ההשפעה המשמעותית של המורכב על ההתנהגות הדינאמית. הפרונט הופך לקליל, הבולם האחורי נכנע על כל באמפ רציני ומקפיץ את המורכב לאוויר. בנוסף, כללי הרכיבה שלי בשילוב 60 קילו נוספים על הזנב מורידים את ביצועי הקטנוע מתחת לרף ה"סביר". עקיפה של הפקק בכביש 6 מהשוליים מתבצעת בקלות, אבל ברגע שהתנועה השתחררה - ביליתי את רוב הזמן בימני ב-90 קמ"ש מאחורי משאיות. הייתי שמח לעלות ל-100-110 באמצעי, אבל כל יציאה מהימני דרשה תכנון מוקדם, וחזרה זריזה לימני בתום העקיפה, משום שהתנועה מסביב אינה מוכנה להתחשב בקטנוע. פשוט עוקפים אותך בתוך הנתיב.
בלג העירוני, שזו סביבת המחיה הטבעית של הכלי, העניינים כבר נראים הרבה יותר טוב: הביצועים מספקים, המבנה הצר עוזר בהשתחלויות וחום המנוע אינו מגיע לרוכב ולמורכב. דווקא להתלהבות הקבועה מהקטע שזה "אוטומטי" לא התחברתי, ומבחינתי הקטע של טויסט-אנד-גו מיותר. תנו לי הילוכים וקלאץ'!
השילוב של ארגז אחורי (47 ליטר) ונפח מתחת למושב שוב הוכיח את יעילותו - כל ציוד הרכיבה של אשתי נכנס בארגז, בזמו שתיק הגב שלי עם הלפטופ מצא את מקומו תחת המושב.
חרף הרכיבה האיטית (על סף מסוכנת), למורכב היה גם מחיר בצריכת הדלק, שעלתה לכ-3.7/100 בטנק הזה (כ-1/27).
אשתי אגב, דווחה על רמת חיים סבירה כל עוד הסלילה בסדר. בכביש משובש, המתלים נכנעים תחת המשקל הנוסף, וחבטות משמעותיות עוברות לרוכב ולמורכב.

הטנק הטוב ביותר.
כפי שאתם מבינים, עד מהרה גיליתי שהדבר המעניין ביותר שאפשר לעשות עם קטנוע, זה לנסות להשיג את צריכת הדלק הטובה ביותר.
רצף של נסיעות סידורים בסולו עם גז עדין (שיוט 90-110, האצות איטיות, שמירה על המומנטום... נו, הבנתם), הצליח להניב טנק של 3.25 ליטר/100 ק"מ (31 ק"מ לליטר).

המחשב אגב, די מדוייק והפער בינו לבין המשאבה היה אחוזים בודדים.
כדי להשיג צריכה טובה עוד יותר, צריך כנראה לשייט 80 קמ"ש בכביש ישר. יש גבול ליכולת שלי להתעלל בעצמי.

ענייני אכסון.

כאן כל העסק נהיה מעניין. התא שיש לאיכסמקס מתחת למושב ענק בגודלו, ויכול להכיל 2 קסדות (אבל לא בכל גודל) ונשאר עוד לא מעט מקום.
עם זאת, מבנה התא הוא 2בצורת נישות בגודל גבולי לקסדה ועוד חלק, שאינו עמוק, בינהן. זה מגביל מאוד את כושר ההעמסה, שכן פריט גדול לא יכול להיכנס - המושב פשוט לא נסגר. אילו הייתי מהנדס קטנוע מאפס, הייתי מעדיף תא קצר יותר, אך רחב ועמוק יותר. ארגז אחורי הוא עדיין בגדר תוספת נחוצה אם הקטנוע משמש לקניות. ביקור בחנות פירות וירקות וקניית אספקה למשפחה לשבועיים מילא עד אפס מקום הן את התא התחתון והן את הארגז.

ולקינוח, קצת שטח.
נו מה השתגעת?
מה לעשות - זה שאין אדוונצ'ר נוסע, לא אומר שאי אפשר לחפש הרפתקאות :-) אז נסעתי לשתות קפה בשקיעה בחוות אל נווה, מדרום למחסום שבין חריש למבוא דותן.
הדרך לחווה הינה שביל כוכר די מהודק באורך כמה ק"מ, מזכיר את השבילים ביער בן שמן. בפועל - ברוב העולם זה נקרא "כביש". כצפוי, האיכסמקס התמודד עם זה ללא בעיות, כל עוד הייתי מחושב ומודע למגבלות. היעדר בלימת המנוע קצת הפריע בירידות, אבל בלימה עדינה (שלא נפעיל ABS ונעוף מהמדרון, חס וחלילה) אפשרה לגלוש עד האספלט בביטחה.
גבעות השומרון, אהבת חיי...


נוף לים ולארובות של תחנת הכוח בקיסריה:


מקום מקסים עם אנשים (וכלבים) מקסימים!
עברתי בדיקה בטחונית בכניסה, והוכרתי כרשאי להיכנס, לשתות קפה וללטף את הבטן ע"י השומר המקומי: