אתרום את הסנט שלי לשרשור בשני סיפורים :

לפני כמה שנים אחי הצעיר (בעקבות אחיו הבכור) החליט לעשות רשיון. אז קנה איזה צעצוע, ואחרי זה שדרג את הרשיון וקנה צעצוע חזק יותר.
אחרי תקופה מרובת כמעטים הוא החליט להרגע.
אחרי תקופה נוספת, לא ארוכה בכלל של כמעטים נוספים, הוא הבין שה״הרגעות״ שלו על הכביש מחזיקה בדיוק את 10 הדקות הראשונות של הרכיבה.
אז הוא החליט לקנות פחית ולמכור את האופנוע.

סיפור שני :

חבר שגר בהולנד, בשנות הארבעים שלו, נשוי עם שניים, החליט לעשות לראשונה בחייו רשיון לאופנוע, ואחרי נסיונות רבים (4) עבר טסטים וקנה אופנוע.
כששאלתי אותו למה הוא לא עשה מעולם רשיון אם זה חלום ישן שלו, הוא ענה ״בישראל בחיים לא הייתי עולה על דו״ג. רוכבים ונוהגים כמו משוגעים״.

גם אני איבדתי יותר מחבר אחד לעולם דו הגלגלי הזה, ולצערי כנראה שכולנו עוד נאבד ... אז בסופו של יום, שכל אחד יעשה את הבחירות שלו, עם להתחרט, בלי להתחרט, מה זה משנה... איש איש באמונתו יחיה.

אם פות״ש החליט שמספיק ודי, מאחל לו הצלחה בדרכו החדשה/ישנה. אם אחר החליט שלא משנה מה, והוא ייקבר עם האופנוע, שיהיה גם לו בהצלחה.

נכון, בעולם הממונע, בו אנו, רוכבי הדו״ג נחשבים מיעוט (מסכן ומסוכן), כואב לשמוע שמישהו קיבל החלטה (ותהיה הסיבה באשר היא) לעזוב את התחום לצמיתות , אנחנו, כרוכבים (בפועל, או רוכבי מקלדת) צריכים להבין ולקבל את החלטתו ולנסות ולתמוך באם וניתן.