בקיץ 2011 הגעתי לראשונה לכביש 10.
בדרך מאילת צפונה חיפשתי לי פיסת אספלט ייחודית,
כי כזה אני, מתנשא ומתבדל, לא אוהב לנסוע היכן שכולם נוסעים.
מצאתי אותה בכביש הגבול עם מצרים, ממערב למצפה רמון,
ממערב לכל מה שמוכר, לכל מה שמתויר, מאוכלס ומיושב.
לאורך כמה קילומטרים טובים טרפתי בעיניי את הנוף, צפון סיני, מדבר שלא נגמר...
עד שמחלקה של לוחמים מגדוד קרקל הפתיעו אותי עם נשקים שלופים והורו לי לעצור.
מסתבר שבעודי רוכב לבדי, מנותק מתקשורת ומחדשות, מתקפת טרור מתרחשת לא רחוק ממני ואופנוע בודד שנוסע לו על הגבול כנראה היווה גורם חשוד.
תוצאות מתקפת הטרור הזו הם 6 אזרחים שנרצחו, לוחם צה"ל ולוחם ימ"מ שנהרגו בהתפתחות הלחימה ואופנוען מאוכזב אחד שנאסר עליו להמשיך לנוע על אחד הכבישים היפים בארץ בטרם שבע מהמראות.
מאז אותו פיגוע, כביש הגבול המערבי נסגר לחלוטין לתנועת אזרחים ומטיילים.
כמה ניסיונות שעשיתי כדי להכנס ולטייל שם הסתיימו בסיבוב פרסה מול חיילים חייכנים ומלאי רצון טוב לעזור, אבל ללא אישור צבאי לעבור את המחסום.
בחול המועד, לראשונה מזה 5 שנים, נפתח הכביש לאזרחים לימי החג בלבד,
לא הרבה מטיילים ניצלו את ההזדמנות הבלתי חוזרת הזו, בין אלה שכן הגיעו, היה אופנוען אחד, שלאורך 50 קילומטרים של כביש יחיד ומיוחד היה לו איזה חיוך דבילי ולא רצוני בתוך הקסדה...
אילת - מצפה רמון - הר חריף והר שגיא - כביש 10 - ניצנה.
ציטוט ההודעה בתגובה