הדרך בין סופרבייקס ל Motogp היא חד כיוונית באופן אבסולוטי עד היום. רוכבי סופרבייק או סופרספורט לא מצליחים לכבוש את הרמות הגבוהות ב Motogp בעוד רוכבי GP קוטפים אליפויות בסופרבייק. זה התחיל עם ג'ון קוסינסקי שגאל את הונדה וה RC45 היקר להחריד. המשיך עם טרוי בייליס שחזר לסופרבייק על מנת לקטוף אליפות נוספת, ביאג'י שהעניק לאפריליה את האליפות הראשונה של עם ה RSV4 ועוד אחת כשבאמצע זוכה באליפות קרלוס צ'קה על הדוקאטי.

כנראה שבן ספיס הגדיר את זה מדויק מכולם. עם אופנוע סופרבייק ניתן לרכב סביב הבעיות של האופנוע, של סט-אפ וצמיגים ולזכות באליפות. אופנוע Motogp שאינו מכוון כהלכה לועס, טוחן ויורק גם רוכב מצוין. בן ספיס, הרוקי שזכה באליפות הסופרבייק סיים חמישי בעונתו הטובה ביותר ב Motogp עם ניצחון בודד באסן בארבע עונות. אני מהמר שספיס כנראה קלע בול.

גם ב Motogp רוכבים שמסוגלים לרכב סביב הבעיות של האופנוע נדירים. היום יש רק שניים כאלה ושניהם אלופים יוצאי דופן. רוסי ומרקז. לורנזו, אלוף Motogp שלוש פעמים אינו כזה. בעבר הרחוק כל האלופים היו כאלה. שידעו לרכב סביב הבעיות אבל עם 500 סמ"ק שתי פעימות אימתני אין דרך אחרת לרכב. זה מתחיל עם קני רוברטס האבא דרך אדי לואסון, פרדי ספנסר, ווין גארדנר, ווין רייני, קווין שוואנץ ומייקל דוהאן.

וזה לא רק בסופרבייק Motogp. גם קיינן סופגולו, אלוף סופרספורט פעמיים הגיע ל Moto2 לשנתיים נוראיות לרוכב אלוף. כבר בעונת החזרה שלו לסופרספורט ב 2013 הוא מחזיר לעצמו את התואר האליפות. ומוסיף 2 רצופים ב 2015 ו- 2016 וכנראה בדרך לאליפות נוספת העונה.

איללכא...ומרוצים טובים