29080 ק"מ

בלוז של חורף, האפור הדולף הקר והמנכר. עם הקור אני מסתדר, גם הגשם הוא לא פקטור משמעותי, אני מצויד היטב לחורף, והציוד החדש
שלי שמחליף את הישן נבחר בקפידה ונרכש רק האיכותי ביותר עם מעט מאד פשרות, מה שמאפשר רכיבה נינוחה גם בתנאים ירודים, האפור
ונטישת החברים זה כבר החלק היותר קשה.

בכמעט 40 שנות רכיבה, למדתי ששום דבר אינו מחסום אמתי מהרכיבה והכל בעצם נמצא בראש, חוץ מתנאים של קרח רוח חזקה מאד או
סופה קיצונית, אפשר לרכוב ואפשר ליהנות. לא סוד שאני אדם שמסתגל, השנים לימדו אותי גם להסתפק במועט, אני לא מפונק, ותנאים קשים
היו והם חלק בלתי נפרד מחיי. כבר בצבא למדתי עם מתי מעט, שהמשימה קודמת לתנאים ואפשר לעשות הכל, שכל עוד שהלב פועם, הנשק
תקין והמטרה ברורה אפשר לבצע, מכל השאר מתעלמים, שוכחים את הכאב, העייפות, הפחד וממשיכים עד ביצוע, כשמסביבך החברים לדם,
הם איתך ואתה איתם וכל השאר הסחות דעת.

האפור הוא עובדה אבל הידיעה שבעוד חודשיים שלושה זה ישתנה לירוק מרהיב שמיים כחולים ואוויר צלול, מנחמת, אפשר למצוא גם פיסת
תכלת בשמיים או ימים קצת יותר בהירים ולהיאחז בהם ולחכות.

אבל נטישת החברים זו המכה הקשה מכל, כן אני רוכב לבד, גם הג'ינג'ית לוחמת תקיפה, אבל מעבר לכך ההרגל של רכיבה בדבוקה תוך
מבט לראי למצוא את ההוא שמאחור ומבט לגב המוביל חסרה לי. גם בקבוצה הקטנה ביותר שיצאנו אז בצבא למשימה היינו לפחות חמישה.

אני אוהב לעבוד בקבוצות קטנות, לכל אחד המשימה שלו שמרכיבה את השלם המוחלט, כל אחד שפיץ בתפקידו והוא חלק בכוח אגרוף עצמתי
כזה שאם הוא מוטח בפניך אתה כבר לא קם.

משהו לא עובד בקבוצה, א' התכדרר בתוך עצמו. פוסט טראומה עצמית ואבדן ביטחון מול מציאות אכזרית דפוקה, י' נתקפל בתוך בועת החסך
והאקסית המיתולוגית, וא' השני כבר לא ירכוב איתנו יותר, אולי כתומך רכיבה...

רכיבות בדד נותנות לי דלק להמשיך לזמן קצר אבל הבור בנשמה גדל וגדל, האופנוע מטנף בלכלוך חורף דביק שיוסר רק בבוא האביב עד אז
רק תחזוקה מונעת והטיפול המתקרב ב-30000. כל המרכיבים כבר אצלי והטיפול הזה יהיה טיפול מייצב ושקט להרבה זמן. לא שהאופנוע מרגיש
את זה הוא מגיב כמו ביום הראשון אבל לי זה ייתן יותר שקט.

סופ"ש צפוי להיות סוער אבל אנחנו נחפש את הכביש הזמן והדרך, לעוד רכיבה מאתגרת של הנאה צרופה.