אני חושב שהסיפור קצת יותר מסובך, פעם האופנוע היה נגיש יותר לרוכב, היצרן היה מכין סט כלים לטיפול וחילוץ ורוב הבעיות
היו פתירות גם בצד הדרך באמצעים פשוטים, החיבור זה למכונה שלך, הידע איפה כל בורג ומה לעשות אם...גרמה לך להקשר
אליו, יש בעיה? יש פתרון אצלך בארגז הכלים ואתה יודע מהו, לפני נסיעה היית בודק שמן, כי הכלי שלך "אוכל שמן" זה לא היה
אז דבר רע, זאת הייתה שיגרה, זה היה מרענן את השמן הישן זה גרם לך להתעניין באופנוע שלך יותר. ולהפוך אותו ל-"שלך"
באמת, איזה סיפוק יש בלהיתקע לרדת מהאופנוע ואתר את הבעיה ולתקן אותה ומיד אח"כ להמשיך הלאה.

אחד מידידיי עם G/S 1200 מודל 2017 קם בבוקר והבימר שלו לא מזהה אותו, אין תגובה מהמנוע אין לוח שעונים אין חשמל
הפתרון הכי ברור ששלחתי לו "בדוק מצבר..." כלום גם ניסיון התנעה עם כבלים לא עזר, האופנוע נגרר למוסך ושם התגלה שבאמת
האופנוע לא מזהה אותו, מפתח הקרבה החליט שהוא לא רוצה לדבר עם האופנוע...הלך יום, הלך גרר, אופנוע חדש, חוץ מעויינות
הדדית, חוסר אמון וטינה, מה כבר יכול להתפתח בין השניים? והקטע...אם מחר זה קורה שוב מה תעשה?


האופנועים החדשים שייכים למכונאים, הם כבר לא מעודדים אותך להתעסק איתם, להחליף נורה קדמית דורש פירוק חצי אופנוע התאמה
ואיפוס מחשב, הם גם מצריכים ידע לא מובטל כלים יעודים והמון מזל. רכיבה עליהם מהנה, הכל זורם ומרגיש נכון, אבל אין תחושת הישג,
כי אם האופנוע שלך לא יגיע לאילת וחזרה באותו יום, אז צריך לזרוק אותו לים, פעם זה היה אתגר גם לרוכב גם לאופנוע, סוג של גיבוש
חברתי ידידות "אתה תשמור עלי ואני אשמור עליך", תחושה שניצחת את ה...

העבודה על הדאקר מעידה כמה התגעגעתי לזה, לחיבור לטיפול להתגברות על הבעיות, זה לא שאחליף את הורסיס בו, ממש לא אבל
זה מחדד את מה שהיה, עם מה שיש ואת הטוב בשניהם.

ולוקי, שיער מושך כינים, ריצה גורמת לשרירים להיתפס, כשאתה בן 16 אתה לא בורר מה אתה לוקח ונוסטלגיה גורמת לזקנים לחייך.