אולי אני רומנטיקן חסר תקנה - אבל אני מרגיש, שבכלים מסוימים, כל אדם מצוות המפעל שם חלקיק מהנשמה שלו בתוך האופנוע שהוא תכנן, הרכיב או בדק.
ואז המכונה יוצאת... חיה. יש לה מצבי רוח, ימים טובים וימים רעים, היא נעלבת כשמדברים אליה לא יפה, אבל כשמבקשים מכל הלב - היא תעשה מאמץ, ותניע עם מצבר מת "פעם אחרונה, רק כדי להגיע הביתה".
בדיוורז'ן 400 שלי היו חלקיקי נשמות של יפאנים מפעם. אלה שמתחילים לעבוד בחברה בגיל 20, ולא מחליפים מקום עבודה עד הפנסיה. אלה שהיו מתנצלים, כשהם מבקשים חופשת מחלה אחרי התקף לב.
לבנדיט 1200 היו חלקיקי נשמות של יפאנים צעירים יותר. אלה שמורידים את החליפות והעניבות בסופ"ש, ויוצאים לאיזה מסיבה מפוקפקת. ואוהבים אופנועים, כן.
והדוקאטי מולטיסטראדה... מעיד כנראה שבאיטליה גם ragazzi עובדות בפס ייצור. יש בה כמה חלקיקי נשמה של בחורות, ועוד כאלה עם אופי