אברי ידידי, אופנוע נועד לרגש, להעצים, לרפא פצעים נפשיים, להיות הפסיכולוג שלך, הידיד שלך.
להרגיע אותך כשאתה עצבני, לקחת אותך בכייף גם למקומות שאתה לא רוצה להיות בהם, ולתת
לך משהו לחכות לו כשאתה לא רוכב.

לעזור לך להתגבר, להתחבר, לחשוב עליו בלילה לפני השינה, להתעורר אליו בבוקר, לעשות אייתו שטויות
מתוך ידיעה שהוא יהיה שם גם בכדאי להוציא אותך מהם.

הוא צריך לתת לך את הרטט הזה בכל פעם שאתה מוריד ממנו את הכיסוי, כזה שאתה צריך סבלנות ברזל
ויכולת דחיית סיפוקים, בזמן שאתה מכניס את הציוד לארגז לפני הרכיבה.

זה ההבדל בין ספרנית עצבנית ששומרת על השקט, לבין נערת מועדונים שלא מתביישת לשיר ביחד עם מוזיקה
בדיסקוטק.

זו הגישה היפנית בקימונו ארוך שתעשה כל מה שאתה רוצה, בשקט ביעילות בלי דרמה וטיפת מאמץ מצידך,
מול הנערה האיטלקית במיני אדום שתאלץ אותך לרוץ אחריה, ותשגע לך את כל המערכות.

יש לנו ארץ קצרה עם שפם, אז לפחות במעט שיש תן להתרגש...


כמה שווה החיוך שלך?