יש שני סוגים של ניקוטין בנוזלים: ניקוטין טהור (free base) ומלח ניקוטין, שהוא למעשה המלח של ה-free base עם חומצה בנזואית.
החומר שהגוף צורך הוא ה-free base שגם נמצא בעלים של טבק. החיסרון שלו הוא שהוא מגרה את הגרון כשהוא בריכוזים גבוהים. המינון שאפשר לחיות אתו הוא עד 9 מ"ג למ"ל.
מלח ניקוטין פחות מגרה את הגרון. לכן אפשר להשתמש בריכוזים יותר גבוהים שלו. החיסרון - הוא צריך להתפרק ל-free base כדי להיספג ולהשפיע - לא לגמרי ברור כמה ממנו באמת מתפרק. חוץ מזה הוא משאיר אחריו חומצה בנזואית.
כלל האצבע אומר שאם אתה משתמש במכשיר שנותן כמות גדולה של אדים (sub-ohm) תשתמש ב-free base בריכוזים יחסית נמוכים. שימוש בריכוזים גבוהים של מלח ניקוטין עלול לגרום להרעלת ניקוטין. במכשירים עם כמות אדים קטנה (כמו הג'ול) משתמשים בריכוזים גבוהים יותר של מלח ניקוטין בהנחה שכמות האדים אותה אתה שואף קטנה, כך שלא תגיע ללמצב של הרעלת ניקוטין.
הריכוזים שכתובים על הבקבוקים הם לא מיליגרם (שזה כמות, לא ריכוז) אלא מליגרם למיליליטר.
הבקבוק שעליו כתוב 18 זה 18 מ"ג/מ"ל, כלומר, בקירוב (אם מ"ל שוקל גרם) 1.8%.
וכמו תמיד, זה לא שאתה דפקת את המערכת, אלא המערכת תמיד דופקת אותנו
