לא היה שוק אזרחי בברית המועצות. לא היה שום שוק. הייתה כלכלה מרכזית, מותכננת.
המפעלים היו מייצרים הכל לפי מפרט אחד. אבל מה שהיה יוצא הכי איכותי הולך לצבא ונומנקלטורה. מה שיוצא סוג ב׳ הולך ל״שוק האזרחי״.


גם אין דבר כזה כמו ״דרישת שוק עולמי״. ההבדל ההיסטורי שהיה, וכמעט ולא קיים היום, בין יצרנים יפניים ויצרנים מערביים זה שהיפנים היו עובדים
לפי שיטת הpull שהתחילה מטויוטה. כלומר לייצר רק את מה שניתן למכור. במערב לעומת זאת החשיבה הייתה להשיג ״economies of scale״ שזה אומר
לייצר את הכמות הנדרשת להשגת עלות ייצור מינימאלית. קל לראות ששתי הגישות מנוגדות אחת לשניה. פרט לדבר אחד - בשתיהן המוצר מתוכנן למחיר מטרה.
פשוט בשיטה של טויוטה המטרה של המחיר זה לתת מקסימום ערך, כאשר בשיטה המערבית המחיר הוא כדי למזער עליות ליצרן.
בסיכום פשוט, השיטה היפנית (tps) - מכוונת לשוק של קונים.
שיטה מערבית (economies of scale) - מכוונת לשוק של מוכרים.
בגלל המשבר הכלכלי העמוק שתכלס לא נגמר מ 2008 כל היצרנים עוברים לשיטה של טויוטה (נקרא לזה ככה רק לשם פשטות).
מי שלא יודע בשיטה של טויוטה מקבלים קודם הזמנה ורק אז מייצרים. אחת התופעות של זה היא שבמפעל של טויוטה להחליף פס ייצור מרכב אחד לאחר לוקח 30 דקות, לעומת משמרת של 8 שעות במפעל של ג׳נרל מוטורס (נתונים שכנראה כבר לא נוכונים לרוב כי כמו שאמרתי אחרי 2008 במערב שינו שיטה).

ומי נשאר לייצר בשיטה של economies of scale? נכון, הסינים.