מיטל ביטון, בת של חבר קרוב, מכיר אותה אישית...
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4856692,00.html
דקה 6:00
http://net.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1210787
אל תרכבו עם כפכפים! אני משאיר לכם לחשוב לבד.
הפוסט בפייסבוק כפי שכתבה מיטל :
ארבעה שבועות... כמעט חודש.
לפני ארבעה שבועות בדיוק יצאתי מהבית ועד עכשיו לא חזרתי אליו.
מטורף אחד החליט שאני לא חוזרת הביתה.
יצאתי מהבית, הגעתי לאופנוע, התלבטתי אם לשים קסדת חצי, בסוף המזל היה איתי ואמר לי שימי קסדה מלאה, שמתי... נוסעת בדרך לעבודה, שידור בוקר, 5:00 בבוקר, על איילון, רכבתי על האופנוע שלי, במהירות מותרת, 5 נתיבים ריקים, במראות אני רואה בן זונה מטורף טס עם האוטו בנתיב שלי, אלה שניות קריטיות כי זה כל כך מהר וההחלטה אם לחתוך ימינה או שמאלה מהנתיב מפחידה שאולי גם הוא יזוז, לזוז, לא לזוז, לא יכול להיות, אני הוזה, זה לא קורה, מה? למה הוא לא זז? והזמן נגמר.
הפנסים היו קרובים מדי במראה שלי.
הוא נכנס בי במהירות של 150 קמ״ש ואולי אפילו יותר.
אני זוכרת הכל.
הייתי בהכרה מהבית, הושטתי ידיים לכביש, נפלתי, התגלגלתי, נחבלתי, פגשתי פעם אחר פעם את הכביש, הרגשתי כל מה שקורה לי, ובראש הכל רץ והכל קורה מהר ורק רוצה לנחות כבר, לא בא לי למות, רק לעצור, רק די עם החבטות האלה, מה קורה פה??
ו...טאק.
הפסקתי להתגלגל. נדבקתי לאספלט. הרגשתי שהרגליים שלי התרסקו והגב שלי מת!
שוכבת פצועה באמצע איילון, מכוניות טסות מול העיניים, בשנייה הראשונה הוצאתי מעלי את הקסדה ונופפתי לעזרה, שיראו אותי.
שני חבר׳ה ירדו לעזור, אחד בא להיות לידי והשני דאג שהאפס לא יברח. כן, הוא רצה ללכת. איך אפשר ללכת? הרי יתפסו אותך אז לאן תלך? תתמודד!
ומאותו רגע החיים משתנים.
יש את החיים עד התאונה, ויש את החיים מהתאונה.
כבר חודש שלם אני עוברת את הימים הכי קשים וכואבים בחיים שלי.
פיזית ונפשית.
הגעתי לאיכילוב, זכיתי במחלקה הכי טובה בעולם, ביום הראשון שאני אחזור ללכת אני חוזרת לשם עם ערימות של אהבה ומתוקים.
נשברה ויצאה לי חוליה בעמוד השדרה, התרסק לי הקרסול, נשברה לי עצם הזנב שעד התאונה לא הערכתי אותה כמו שצריך, נשברה לי צלע, יש לי כוויות דרגה 3 ו-2 ברגליים ובגב, צלקות בידיים, סיוטים ופלאשבקים ופצע ענק בלב.
הכל קשה.
נלקחה ממני העצמאות הבסיסית של בנאדם.
כמו תינוקת.
בלי יכולת לעשות כלום לבד.
אני פאקינג ישנה עם טיטול בלילה!
ואיזה מזל שהראש לא נפגע... הזיכרון...
יש לי לאן לשאוף, יש לי למה להתגעגע, יש לי לאן לרצות לחזור.
למשפחה שלי, לחברים, ללקוחות, להפקות, לבשל, ליצור, לנסיך הקטן שלי, להתקלח בעמידה, לשבת מבלי שיכאב, לעמוד, ללכת...
אחרי 18 יום עברתי למחלקת השיקום של תל השומר.
מחלקה מדהימה אבל קשה, יום אחרי יום, שגרה אחרת, מלחמה יומיומית להצליח לעשות דברים לבד!
נלחמת כל יום על העצמאות הבסיסית שנקלחה ממני.
נלחמת כל יום על החזרה לחיים רגילים.
נלחמת כל יום על ללמוד לעשות משהו חדש.
פיזיותרפיה אינטנסיבית, פסיכולוגית, ריפוי בעיסוק, כיסא גלגלים, כל אלה הפכו להיות החיים שלי. ולמה? כי האפס החליט שאני לא חוזרת הביתה.
אשתף אתכם... לפני כמה ימים נסעתי על כיסא הגלגלים שלי בדרך לחדר ומאחורי שמעתי מישהו על כיסא חשמלי, זזתי במהירות לצד ימין ועצרתי בקיפאון והתכווצות מוחלטת, רק שיעבור אותי.
הפוסט טראומה דופק אצלי ואצל כל אחד מהשכנים החדשים שלי.
המראות פה קשים, כולם מתאונות דרכים, קטועי רגליים, שברים, מקרים קשים מאוד, צעקות כאב מחדרים.
שיקום...
עכשיו תקשיבו...
תאונות קורות כל יום, זה עובר לידנו, ״וואי, איזה תאונה...מסכנים, נורא״ וזהו, ממשיכים הלאה.
עד שזה דופק בדלת שלך.
אז אני הדפיקה בדלת שלכם.
קחו את המקרה שלי, אני משתפת אתכם בהכל.
בכאבים הכי קשים שלי, מעבירה לכם חלקים נרחבים מאוד מהסבל שאני עוברת כל יום, וגם מההצלחה.
תקדישו לזה עוד רגע במחשבה.
חברים...
דוושת הגז בפול, מהירות מופרזת, שנייה אחת בטלפון, שנייה להדליק סיגריה, רק שנייה להעביר תחנה ברדיו, שנייה הילד מאחור ביקש משהו, שנייה התינוק צורח, שנייה קיבלתי סמס,
שנייה להוריד את העיניים מהכביש.
שנייה אחת!!!!!
רק שנייה אחת שינתה לי את החיים!
לי ולסובבים אותי. אמא, אבא, דודים, כולם סביבי. נוסעים למרחקים כדי להיות לידי.
רק שנייה אחת שלחה אותי לשיקום של שנה שנתיים עם זכרונות, פחדים, סיוטים מתוך שינה, צלקות, ברזלים, פלטינות וברגים לכל החיים.
והאפס... יקבל ענישה מירבית עלובה של אולי שנה שלילה ואיזה קנס כספי זעום, אולי קצת עבודות שירות.
אני אפנה לכל גורם אפשרי ואלחם על זה שאת עבודות השירות שלו ושל נהגים פוגעים יתנו לעשות במחלקות שיקום של נפגעי תאונות בבית לוינשטיין או בתל השומר, שיראה מה הוא וטיפשים כמוהו עשו.
שיסתובבו בין הנפגעים, יחוו בעיניים ובאוזניים את הכאבים וההתמודדויות שלנו הנפגעים!
את זה צריך לסקר, לא רק את התאונה עצמה, את החודשים הארוכים והאינטנסיביים של הכאב והשיקום!
אתם לא מבינים מה זה שהחיים משתנים ברגע,
אתם לא מתארים לעצמכם כמה זה כואב.
זה רק עניין של רגע והחיים משתנים.
סעו בזהירות!
ציטוט ההודעה בתגובה
נכתב במקור על ידי moonshield
