יאללה עוד אחד

גדי ליום גשום
מזג האוויר הסוער גרם לי להיזכר בתקופה שבה הקרבתי את גופי למען המדינה. זאת הייתה תקופה שלא היה בי פחד, שלא ראיתי בעיניים, שהייתי מוכן ללכת עד הסוף. ככה זה כשאתה כל כך צעיר וכל כך חדור מוטיבציה; בדיוק בגלל זה הם מגייסים אותך כשאתה כזה צעיר: הם יודעים שאתה תתן את הכל, שתציית בצורה עיוורת גם כשהמצב ייראה לך לא הגיוני, גם כשהסיטואציה תהיה בלתי אפשרית. הם יודעים שבגיל הזה שיקול הדעת שלך לא קיים ואתה פשוט תצדיע ותבצע את המשימה.
היינו עומדים בתדריך לפני היציאה לשטח, חבורה של אמיצים שנבחרו בקפידה, אחרי מיונים שלא הותירו ספק שאנחנו אלה שנרכיב את הצוות הזה. עם הקסדות על הראש, לבושים במדים, עליהם חרמוניות ועליהן חליפות סערה, הקודקוד היה מחדיר בנו אומץ ונחישות לצאת לפעולה במזג האוויר הבלתי אפשרי, כשכל מה שהיה לנו בראש זה שהאזרחים סומכים עלינו שנעשה את העבודה ונאפשר להם להמשיך את חייהם בשלווה ובביטחון.
אני זוכר בבירור את הרגע ההוא שנפצעתי. לא היה לי סיכוי... אני זוכר רעש גדול ומכה חזקה ברגל. ואז שקט... דם בכל מקום... הקסדה שלי עפה רחוק ממני ואני כבר הייתי בטוח שזה הסוף. התעוררתי בבית חולים. כל החבר'ה היו ליד המיטה שלי, מסתכלים עלי בשתיקה. דבר ראשון ששאלתי היה: "אם כולנו פה, מי עושה את העבודה?" החבר'ה צחקו בעצב: "שתוק כבר יא מורעל, רק תנוח". כולנו ידענו שאין מצב שאני נשאר בבית החולים הזה יותר מכמה ימים; אני חייב לחזור ליחידה שלי, לחיים שלי.
החזקנו ידיים בעיניים דומעות וידענו שאנחנו חלק ממשהו גדול ומרגש, משהו שיעצב את האישיות שלנו, משהו שיחשל אותנו מכל דבר שיגיע בעתיד. היינו השליחים של הסנדוויץ'-בר בחיפה.
פעם שליח תמיד שליח
גדי וילצ'רסקי